מאז ימי הקשתים והלוחמים לימדו אותנו: קודם לכוון – ואז לירות. קודם למתוח את הקשת, לייצב את הנשימה, ואז לשחרר את החץ. ובגרסה המודרנית: קודם לתכנן – ואז לפעול.
אבל בשנים האחרונות פגשתי גישה הפוכה לגמרי: קודם לירות – ואז לכוון.
כששמעתי על זה לראשונה חשבתי: “איזה רעיון מטורף – זה רק יבזבז זמן ומשאבים”.
ובכל זאת, יש היגיון מפתיע מאחורי השיטה הזו. במקום לבזבז חודשים על תכנון מדויק, אפשר לצאת לדרך במהירות, לשחרר את החץ, ואז לקבל פידבק מהעולם – ולכוון מחדש בהתאם.
קווין רדי כתב על כך בפורבס, ותיאר איך הגישה הזו אפשרה לו ולצוות שלו לשחרר מוצרים חדשים לשוק מהר הרבה יותר, וחשוב לא פחות – לקבל משוב בזמן אמת מהלקוחות ולשפר אותם.
מהחץ אל הפרויקט
גם אם הכנו את החץ בקפידה, מהענף הנכון ועם הנוצות המתאימות, מרגע שהוא עוזב את הקשת – הוא נתון לאינספור השפעות שאין לנו שליטה עליהן: הרוח עשויה להשתנות, מישהו עלול להופיע במסלולו, ואולי אפילו מטרה אחרת תמשוך את תשומת הלב. כך גם עם פרויקטים: מהרגע שהם יוצאים לאוויר העולם, הם מושפעים מגורמים חיצוניים שלא תמיד חזינו ושאין לנו השפעה עליהם.
אפילו גייטס מפספס
רבים מכם אולי ראו בנטפליקס את הסדרה על ביל גייטס – אחד האנשים המבריקים בעולם. הסדרה עוקבת אחרי שלושה פרויקטים של קרן ביל ומלינדה גייטס. כולם חשובים, כולם בוצעו על ידי אנשים מוכשרים ובתקציבי עתק – וכולם נכשלו. בכל פעם הסיבה הייתה שונה: שינוי בתנאים החיצוניים, משהו שלא הובא בחשבון, או מציאות חדשה שהתגלתה רק אחרי ההשקה.
המסקנה? גם כשיש כסף אינסופי ואת המוחות הטובים בעולם, מרגע שהחץ נורה – הוא מושפע מכוחות שאינם בשליטתנו. לכן, עדיף להיות מוכנים לירות חץ נוסף.
לא בינוניות – שיפור מתמיד
הגישה הזו לא אומרת “העיקר לעשות, מה שיהיה יהיה”. להפך: היא מתמקדת בשיפור מתמיד. כמו תינוק שלומד ללכת – נופל, קם ומנסה שוב – עד שהוא מצליח. זה תהליך טבעי של ניסוי, קבלת משוב ותיקון.
כאדם די פרפקציוניסט, אני יודע כמה הגישה המסורתית עלולה לעכב: פרויקט שעבדתי עליו חודשים יכול להפוך ללא רלוונטי עד שהוא מוכן. הגישה של “לירות ואז לכוון” מאפשרת לי להגיע למצב של Good enough במהירות, לצאת לדרך, ואז לדייק תוך כדי תנועה. לעיתים מתברר שהפיצ’ר הכי חשוב בעיניי בכלל לא מעניין את הלקוחות והם רוצים משהו אחר לגמרי.
העולם הדיגיטלי הוא כר נרחב לניסויים
בעבר, כדי לפרסם מאמר היה צריך להוציא ספר או להדפיס בעיתון – תהליך ארוך ומורכב. היום אפשר להעלות פוסט לבלוג ולקבל תגובות תוך שעות. הסופרת אמנדה הוקינג היא דוגמה מצוינת: אחרי שנדחתה שוב ושוב על ידי הוצאות לאור, פרסמה את ספריה בפורמט דיגיטלי והפכה ב־2011 לסופרת העצמאית הנמכרת ביותר באמזון.
הטבע עושה את זה מאז ומעולם
הטבע כולו פועל בגישה הזו – אורגנית ומודולרית. המוח שלנו, למשל, התפתח בשלבים: המוח הזוחלי, המוח הלימבי, והקורטקס – שכל אחד מהם “מתלבש” על קודמו ומשכלל אותו. האבולוציה לא מוחקת את מה שעובד, אלא משפרת אותו.
אפילו בסיפור הבריאה ניתן לראות את אותו העיקרון: אלוהים "מאפס" את העולם עם המבול, כדי להתחיל מחדש. אם אפילו בבריאה יש מקום לניסוי ושיפור – למה שאנחנו נדרוש מעצמנו שלמות כבר בפעם הראשונה?
*
כמובן, הגישה הזו לא נכונה לכל מצב. אם יש לכם רק "חץ" אחד – הזדמנות בודדת מול לקוח גדול – כדאי לכוון היטב לפני הירי. האיזון הנכון הוא תכנון מספק, יציאה מהירה לדרך, ושיפור מתמיד מהפידבק שמתקבל.
אנחנו הקפטנים של הספינה שלנו, ובדיוק כמו בים, לא ניתן לדעת מראש את כל התנאים בדרך. הרוח תשתנה, הגלים יעלו, ואנחנו נצטרך להתאים את המסלול תוך כדי הפלגה. העיקר הוא לשמור את המבט על היעד – ולכוון מחדש את הספינה בכל פעם שסוטים מהנתיב.
