שמעתם פעם על Dassler Brothers Shoe Factory?
ומה לגבי פומה? אדידס?
למרות שמדובר בשני מותגים מפורסמים מאוד, לא הרבה מכירים את הסיפור מאחוריהם. שתי החברות האלה נוסדו בעיירה הרצוגנאוראך שבגרמניה, על ידי שני אחים: אדולף ("אדי") ורודולף ("רודי") דאסלר. בהתחלה הם הקימו יחד את חברת הנעליים Dassler Brothers Shoe Factory. הנעליים שלהם הפכו לסמל הצלחה, במיוחד אחרי שהאתלט ג'סי אוונס זכה עמן במדליות זהב באולימפיאדת ברלין. אבל בשלב מסוים משהו נשבר. סכסוך עמוק, חשדות והאשמות הובילו לקרע ביניהם.
בשנת 1948 הם כבר נפרדו: אדי הקים את אדידס (Adidas – שילוב של שמו ושם משפחתו), ורודי הקים את פומה. העיירה נחלקה לשניים, ממש כך. מסעדות, בתי ספר, מגרשי כדורגל – כל מקום השתייך לאחד מהמחנות. אנשים נהגו לבדוק זה את הנעליים של זה לפני שפתחו בשיחה. העיר זכתה לכינוי "עיר המבט בנעליים". האיבה בין האחים נמשכה עד יומם האחרון. ורק אחרי מותם, החברות ניסו לשים סוף לסכסוך.
היום אנחנו בקושי זוכרים את החלק הזה של הסיפור. אבל הסיפור הזה מעניין לא רק כשיעור בהיסטוריה של מותגים, אלא בגלל שהוא יכול ללמד אותנו משהו על פרידות, סופים ועל התחלות חדשות.
הסיפור האישי שלי
עד לא מזמן הייתי שותף ב"חדקרן בית השראה", זו הייתה שותפות של 14 שנה. לא בקטנה. השלמנו זה את זה והייתה סינרגיה אמיתית. אבל בשלב מסוים משהו השתנה. התחלנו לראות את הדברים האחרת, לרצות ללכת לכיוונים שונים, כל החלטה הפכה לדיון מורכב ומתיש. ובהתאם גם חדוות היצירה דעכה ונכנסנו לשגרת עבודה בהתאם לפרויקטים שהתחייבנו אליהם ושכבר התגלגלו.
בהתחלה לא ראיתי שמשהו השתנה. הייתי בטוח שזה משהו שאפשר לתקן, להחיות, להחזיר את הרוח שאבדה. אבל אז, בעזרת כמה חברים טובים, התחלתי לראות שמה שהיה נכון אז כבר לא נכון היום. השתנינו. הקמנו משפחות, התפתחנו והתמחינו בתחומים חדשים. ואין בזה משהו רע, זה חלק מהמהלך הטבעי של החיים.
לא היה קל לשחרר. במשך שנים האמנתי שפירוק שווה כישלון. אבל דווקא כששחררתי את הניסיון "להציל את הספינה" או את הצורך בוודאות והמשכיות, קרה משהו מופלא: פתאום הסכר נפתח. התחיל לזרום שפע ועימו רעיונות חדשים, חיבורים, הזדמנויות ותחושת חיוּת חדשה. משהו השתחרר ופינה מקום לחדש.
הבנתי גם ש"אי אפשר הכול", שאי אפשר להמשיך להחזיק את הכול, לאחוז בהכול, כי כל מחויבות כזאת, כל שותפות כזאת, דורשת אנרגיה ותשובת לב, ואלה משאבים מוגבלים בסופו של יום.
בחרתי ללמוד מהטבע (ומקהלת) ש:
"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע".
– קהלת
אם תשאלו יערן למשל הוא יסביר לכם שזה חלק טבעי ממחזור החיים ביער. יש רגעים שבהם כבר לא מספיק לגזום, להשקות או לדשן. יש רגעים שבהם נכון פשוט לשחרר את הישן ולאפשר למשהו חדש להיוולד.
אם גם אתם נמצאים במסגרת – זוגיות, שותפות, פרויקט עם אנשים אחרים – ולאורך זמן אין בה פירות, אין בה זרם של חיים – יכול להיות שהגיע הזמן להיפרד.
הסכר שבנפש והנהר שזורם
מאז ומתמיד ראיתי בחיים וביצירה מעין נהר. כשהוא שופע וזורם מגיעים רעיונות, השראה, אנרגיה. אבל מצאתי שלאורך השנים מילאתי את הנהר הזה באבנים. אבנים של פחד, של דפוסים ישנים, של אמונות ש"זה חייב להחזיק מעמד" ושל קשרים שכבר לא מזינים. וככה בלי לשים לב נוצר סכר והנהר הפסיק לזרום.
אבל המים לא מפסיקים לנסות. הם תמיד מחפשים דרך. וברגע שאנחנו מתחילים לראות שיש שם סכר, אנחנו יכולים גם לפרק אותו. אבן אחר אבן. איך יודעים אם זה הצליח? בודקים אם יש פרי. אם אין אולי הגיע הזמן לפרק ולהתחיל מחדש.
להתחיל מחדש
הרבה אנשים מפחדים מהביטוי הזה: "להתחיל מחדש". כאילו שזה אומר לזרוק הכול ולהתחיל מאפס. אבל זה ממש לא נכון. כי גם אם יצאנו בלי כלום עדיין אי אפשר לקחת מאיתנו כל מה שלמדנו בדרך.
ולפעמים דווקא ההזדמנות להתחיל מחדש מאפשרת לעשות את הדברים טוב יותר ולא לחזור על אותן טעויות. ממש כמו האחים דאסלר שלא התחילו מאפס. הם לקחו איתם את כל הידע, הניסיון והקשרים שהם צברו, והשתמשו בהם, כל אחד עם הייחודיות שלו ועם החזון שלו לדברים.
חבר שפתח בית קפה אמר לי פעם שבדיעבד הוא היה עושה חלק מהדברים אחרת, כי יש דברים שאפשר לעשות רק בהתחלה. וזה נשאר איתי, כי יש משהו ברגעי מעבר שמזמין אותנו לברור מחדש מה להשאיר.
העולם משקף את השינוי
אחד העקרונות היפים בעבודה ההתפתחות הוא המשוב החיצוני: כשאנחנו באמת משתנים העולם משקף לנו את זה. המציאות סביבנו משתנה. לא תמיד זה קורה מיד, ולפעמים המשוב מגיע גם בצורה של התנגדות מהסביבה. אבל אם אנחנו נישאר נאמנים לשינוי שלנו, ותוך כדי נישאר קשובים לעולם, בסופו של דבר הדברים יתבהרו והעולם שסביבנו ישתנה בהתאם.
או כמו שזה כתוב יפה בספר "ריקוד אהבה לאלוהים" מאת רומי:
"העולם הזה הוא כמו הד – כל מה שאתה אומר, טוב או רע, אתה שומע אותו חוזר בחזרה מן ההר. אם תחשוב לעצמך: 'אמרתי דברים יפים וההר נתן לי תשובה מכוערת', אין זה אפשרי. כאשר הזמיר שר בהרים, האם ההר מחזיר לו קול צווחה של עורב או נעירה של חמור? אם אתה שומע נעירה של חמור, דע בוודאות שדיברת כמו חמור".
העולם משקף לנו את התדר שאנחנו משדרים, ורק כשאנחנו באמת משתנים – המשוב משתנה. פתאום כמעט בלי מאמץ יש פרי, פתאום הדברים זורמים. זה המשוב מהיקום: "עברת שלב. אתה מוכן לדבר הבא".
נכון, לפעמים זה כואב. ומי מכם שנכח בלידה בטח זוכר שברגע מסוים חותכים את חבל הטבור. גם זה מאוד סמלי, שברגע הלידה, ברגע ההגעה שלנו לעולם אנחנו צריכים להתנתק ממה שהזין אותנו עד עכשיו. החיים החדשים דורשים שחרור ממה שהיה קודם.
לא יודע אם שמתם לב, אבל העולם משתנה כל הזמן. וכל דבר – אפילו הדברים הכי יפים – נגמרים. גם מערכות יחסים. גם פרויקטים. גם מי שהיינו אתמול. כשאנחנו מקבלים את זה החיים הופכים להיות כמו זרימה בנהר, נהר החיים, וגם הזמן הופך ליקר ערך. אין לנו זמן לבזבז, בטח לא על הרגלים שלא משרתים אותנו, ולא על מה שלא מניב פרי.
חוזרים על אותן טעויות?
לפעמים קורה שאנחנו עוזבים מערכת יחסים לא מיטיבה, וכעבור זמן מה מוצאים את עצמנו במערכת יחסים חדשה שזהה להפליא לקודמת. למה זה קורה? אם זה קורה זה אומר שעוד לא השתנינו באמת. רק החלפנו תפאורה, אבל השחקן (אנחנו) נשאר אותו השחקן, והמחזה אותו מחזה. ובמקרה כזה החיים ימשיכו לשלוח לנו שוב ושוב את אותו השיעור, עד שנלמד.
אני מקווה שההתנסות הזאת שלי תוכל להועיל גם עבורכם. יש משהו משחרר בידיעה שלא כל דבר צריך להימשך לנצח. כשאנחנו לומדים להיפרד ולשחרר את מה שכבר לא מניב פרי – מערכות יחסים, שותפויות, הגדרות קודמות של עצמנו – אנחנו יוצרים מרחב ריק שבו משהו חדש יכול לצמוח. אז אם אתם מרגישים שמשהו תקוע, שאין פרי, נסו להתבונן יותר לעומק, נסו לחקור מה לא עובד שם, ואם הגעתם למסקנה שזה הדבר הנכון אל תפחדו לשחרר. כי כדי שמשהו חדש יוכל לצמוח צריך קודם לפנות לו מקום.
