המסע פנימה

זה הזמן לקחת נשימה עמוקה ולצלול פנימה, אל תוך עצמנו.
אנחנו כל כך רגילים לצאת החוצה – לגלות ערים חדשות, לטפס על הרים מרהיבים, לצלול במעמקי האוקיינוס. מיפינו את פני כדור הארץ כולו, ובקרוב אולי גם נצעד על פני מאדים.
אבל כל אלה הם מסעות החוצה.
ומה לגבי העולם הפנימי שמחכה להתגלות?

קרל יונג קרא לחלק ממנו "הצל" – אותם חלקים בנו שמעולם לא ביקרנו או לא הבאנו אליהם אור. וכמו בסיפור הבריאה, שבו הצעד הראשון בארגון הכאוס הוא: "יהי אור" – כך גם בתוכנו, נדרש אור כדי לראות באמת מה נמצא שם.
בעולמנו הפנימי, האור הזה הוא תשומת הלב שלנו – אלומת המודעוּת שמסוגלת לשנות הכול.
אבל איננו רגילים להפנות אותה פנימה.
העולם סביבנו שואב את תשומת הלב בלי הרף, וכיום נראה שיותר מאי פעם, ואנחנו נותרים מנותקים מעצמנו.
איבדנו את המשקפיים שמאפשרים לנו לראות פנימה.

ללמוד מחדש לראות את עצמנו

הבשורה הטובה? אפשר להחזיר את המשקפיים האלה.
אפשר, דרך תרגול, להפעיל מחדש את השריר של ההתבוננות העצמית.
אבל עלינו להיערך מראש: לא תמיד נאהב את מה שנראה.
בשלב הראשון, יכול להיות שנזהה בעצמנו דווקא את התכונות שמפריעות לנו באחרים.
זה אפילו עלול להרגיש כאילו נעשינו "גרועים יותר".
אבל זו אשליה – פשוט הדלקנו את האור.
כשאור נכנס לחדר מבולגן, פתאום רואים את האבק והבלגן שתמיד היו שם.

התגובה האינסטינקטיבית היא להתחיל לנקות מיד – למהר ולתקן את מה שלא מוצא חן בעינינו.
אבל רגע. לעצור. לקחת נשימה.
עלינו לנסות להתאפק ולא לשנות הכול מיד.
ובמקום זאת, פשוט להתבונן. בלי שיפוט.
ננסה להתבונן בחלק הזה שבך מזוויות שונות, ברגעים שונים ובקשרים מגוונים.
כך נוכל למפות את עולמנו הפנימי – ולבצע שינויים שיחזיקו לאורך זמן, כאלה שיהיו הרמוניים.
אחרת, אנחנו עלולים לבצע שינויים חפוזים שייצרו חוסר איזון חדש.

הכוח שבמודעות עצמה

עוד לפני שנוקטים פעולה – עצם הראייה הברורה של עצמנו כבר מחוללת שינוי.
יש תהליכים שלא יכולים להתרחש בחושך.
עצם הבאת אור – היא שמניעה את השינוי.

אם אתם מרגישים שיפוטיות כלפי עצמכם לאחר שהתבוננתם בחלקים לא נוחים – נסו לומר לעצמכם:
"אני אוהב.ת אותי."
נסו לומר זאת בכנות.
זה לא אומר לקבל את עצמנו באופן פסיבי או שטחי ("ככה אני, וזהו!"), אלא להכיר בכך ששינוי עמוק ואמיתי לוקח זמן.
ובינתיים – אנחנו יכולים לאהוב את עצמנו ולהנות מהדרך. כי כמו שבודהה אמר פעם לתלמידיו ששאלו אותו מהי הדרך שמובילה אל האושר: "האושר הוא בדרך".
הוא לא פרס שמחכה לנו רק בנקודת הסיום – הוא קיים ממש כאן, עכשיו, בתוך מי שאנחנו ברגע הזה.

השלב הראשון: להדליק את ה-GPS

קבלה עצמית היא כמו להדליק את ה-GPS הפנימי שלנו.
אם נזייף את המיקום שלנו – תוכנת הניווט לא תוכל לכוון אותנו.
רק כאשר אנחנו מכירים בכנות היכן אנחנו באמת – נוכל להתחיל לנוע לעבר המקום שאליו אנחנו רוצים להגיע.

אז אל תפחדו להפעיל את ה-GPS, גם אם זה אומר להכיר בכך שאנחנו רחוקים מהאידיאל שלנו משחשבנו.
דווקא שם – מתחילה הטרנספורמציה האמיתית.

וברגע שה-GPS פועל – עלינו לוודא שיש לנו מספיק דלק למסע.
ושאין נזילה במכל הדלק שלנו…

אבל זה כבר לפעם הבאה.