כשהיינו ילדים היינו יוצאים מהבית בלי לדעת בדיוק לאן. היינו מסתובבים במשך שעות, לפעמים במרחק של חצי שעה הליכה מהבית, בדיונות שבקצה העיר (היום כבר יש שם שכונה). כשהיה מחשיך, האימהות היו יוצאות אל המרפסת וצועקות לילדים שיעלו הביתה לארוחת ערב.
לא היו טלפונים, לא גוגל Maps, לא קבוצת ווטסאפ של ההורים, רק חבורת ילדים שובבים וחופש לשוטט.
והיום, כשמסתכלים אחורה, קשה להאמין עד כמה המרחב הזה הצטמצם.
ואל תבינו לא נכון – גם אני באותו מצב. כשאני חושב על לתת לבן השש שלי להסתובב לבד בשכונה, מיד עולים בי כל התרחישים האפשריים של מה עלול לקרות. אותה חוויית ילדות שלי, של חופש ותנועה, נראית פתאום רחוקה ולא אחראית.
איך זה קרה? איך בתוך כמה עשורים בלבד הצטמצם כל כך המרחב שבו ילדים רשאים לשוטט?
היעלמות המרחב של הילדות
ב־1990 פרסם המכון ללימודי מדיניות בלונדון את המחקר המכונן One False Move, מאת מייר הילמן, ג׳ון אדמס וג׳ון וייטלג. הם בדקו עד כמה ילדים באנגליה מורשים לנוע לבדם – ללכת לבית הספר, לבקר חברים, להסתובב בשכונה – והשוו בין שנות ה־70 לשנות ה־90.
התוצאות היו חד־משמעיות: בתוך שני עשורים בלבד, עולם שבו ילדים הסתובבו חופשי הפך לעולם שבו הם כמעט לא יוצאים מהבית בלי מבוגר. אם בשנות ה־70 כ־80% מהילדים בני שבע־שמונה הלכו לבית הספר בכוחות עצמם, הרי שב־1990 רק 9% עשו זאת. החוקרים כינו זאת "היעלמות המרחב של הילדות".
והם גילו עוד משהו מפתיע: באותן שנים לא הייתה עלייה בפשיעה או בתאונות – להפך, הנתונים הראו ירידה בסיכון עבור ילדים. הייתה סיבה אחרת לירידה בעצמאות הילדים, והיא הייתה בעיקר תפיסתית: הייתה עלייה בתחושת הסכנה, בצריכת מדיה שמדגישה מקרים קיצוניים, ובשימוש הגובר ברכב פרטי, שצמצם את המרחב הציבורי והפך את הרחוב לפחות מזמין. כך נוצר פרדוקס: ככל שהמבוגרים נעשו חופשיים יותר לנוע למרחקים, הילדים נעשו מסוגרים יותר בבית ובמרחב המצומצם שסביבו.
פחד בעולם בטוח יותר
מאז המחקר ההוא נערכו עשרות מחקרים ברחבי העולם – וגם בישראל – וכולם מצביעים על אותה מגמה. ילדים מבלים היום הרבה פחות זמן בחוץ, הולכים מרחקים קצרים בהרבה, ופחות מורשים לשחק לבד בפארק או ללכת לבקר חבר בלי הסעה. וזה מעניין, כי לפי הנתונים העולם דווקא בטוח יותר. בבריטניה ובארצות־הברית שיעור הפשיעה האלימה ירד בעשרות אחוזים מאז שנות ה־90, וגם בישראל שיעורי הפשיעה החמורה נמוכים יחסית למדינות רבות במערב. אמנם בשנים האחרונות נרשמה עלייה מדאיגה באלימות בחברה הערבית, אך במבט כולל הסיכון להיפגע מפשע אלים בישראל נותר נמוך ונדיר.
ובכל זאת, אנחנו ההורים חרדים יותר.
אחד ההסברים לכך מגיעה מהפסיכולוגיה הקוגניטיבית. טברסקי וכהנמן כינו זאת "היוריסטיקת הזמינות" – הנטייה להעריך את הסבירות של אירוע לפי הקלות שבה הוא נשלף מזיכרוננו. כשאנחנו נחשפים שוב ושוב לסיפורים על חטיפה או תאונה, נדמה לנו שזה קורה "כל הזמן". בכל יום יש "מקרה מזעזע", ובכל שבוע "טרגדיה שלא תיאמן".
קחו למשל את פרשת היעלמותה של מדלן מקאן – אירוע טראגי לכל הדעות, שהתרחש לפני כמעט שני עשורים ומסרב להיעלם מהתודעה הציבורית. מאז 2007 פורסמו אלפי כתבות, סרטים ותחקירים על הסיפור הזה, ובכל פעם שמתפרסמת "תגלית חדשה" או עדות רופפת כלשהי, הוא צף שוב ומזכיר לנו עד כמה הסכנה אורבת מעבר לפינה. אגב, מדלן לא נחטפה ממקום מרוחק או כשהיא הייתה לבד, אלא מהבית שבו שהתה עם הוריה בזמן חופשה משפחתית. אבל זה לא משנה. המוח כבר רשם בזיכרון את האירוע. וכך קורה שמקרים כאלה, נדירים ככל שיהיו, הופכים בזכות סיקור מתמשך לסמלים קולקטיביים של סכנה.
למה החדשות תמיד שליליות?
אולי בשלב הזה אתם שואלים את עצמכם למה החדשות נוטות להדגיש את האירועים הכי נוראיים. כאן נכנסת לתמונה תופעה אנושית נוספת שנקראת "הטיית השליליות", שהיא הנטייה האנושית להעניק משקל גדול יותר לאירועים שליליים מאשר לחיוביים. מבחינה אבולוציונית היה בזה היגיון כי תשומת לב מהירה לסכנות יכולה להציל חיים. אבל בעולם של תקשורת המונים, ההטיה הזו הפכה למדרון חלקלק. ובגלל שרגשות שליליים חזקים מייצרים תגובה מיידית – ותגובה פירושה קליקים, צפיות, רווח – אנחנו מופגזים מדי יום בכותרות דרמטיות על אסונות, פשעים וטרגדיות, הרבה מעבר למשקלם האמיתי במציאות. כך נוצר עיוות בתפיסת העולם שלנו: נדמה שהכול גרוע, שלילי, קורס, ושהעולם הוא מקום אלים ומסוכן – בזמן שבפועל זה לא המצב ברוב המקומות וברוב הזמן.
שחיקת האמון
הפחד הזה מחלחל בהדרגה גם לקשרים האנושיים שלנו. הסוציולוג רוברט פטנם תיאר זאת כתהליך של שחיקת ההון החברתי. ההון החברתי (social capital) מורכב מרשת היחסים, מהאמון ומהנורמות החברתיות שמאפשרות לאנשים לשתף פעולה, לעזור זה לזה ולחוש ביטחון הדדי. זהו סוג של "דבק בלתי נראה" שמחזיק את הקהילה יחד. פטנם הראה שבמהלך המאה ה־20, ובייחוד מאז שנות ה־70–80, ארצות הברית חוותה ירידה עקבית ברמות האמון החברתי – אנשים פחות חברים בעמותות, פחות משתתפים בפעילות קהילתית, פחות מכירים את השכנים שלנו ופחות סומכים זה על זה. הוא השתמש גם בדוגמא של "Bowling Alone": פעם אמריקאים שיחקו באולינג כחלק מליגות קהילתיות. היום הם עדיין הולכים לשחק, אבל לבד.
כשההון החברתי נשחק, נוצרת תחושת ניכור ואי־אמון בין אנשים. וכשאנחנו לא סומכים על השכנים, על המוסדות, או על החברה, תחושת הביטחון שלנו יורדת, גם אם בפועל רמת הסיכון נמוכה. הקשר הזה מגובה אמפירית: מחקרים הראו שככל שרמות האמון בקהילה גבוהות יותר, כך גם רמות הפחד מפשע נמוכות, בלא קשר לנתוני הפשיעה האמיתיים.
להחזיר את המרחב
חופש התנועה של ילדים הוא תנאי חשוב להתפתחות שלהם. כשילד הולך לבדו, הוא לומד לשים לב לסביבה, להתמצא, להעריך סיכון ולקבל החלטות. הוא חוקר את הסביבה ועל הדרך מפתח עצמאות וביטחון עצמי. זהו אחד מחומרי הגלם שמעצבים את הזהות של ילדים ואת תחושת המסוגלות שלהם בעולם.
כשאני חושב על זה, אני מודה שאין לי תשובה פשוטה. גם אני חווה את אותה חרדה, את אותה תחושה שהעולם הפך מסוכן מדי לילדים שלנו. אבל אולי הצעד הראשון הוא פשוט להכיר בכך: להבין עד כמה תפיסת הסכנה שלנו מושפעת מהמידע שאנחנו צורכים, מהחדשות, מהפיד, מהסיפורים שחוזרים על עצמם עד שהם נחרטים לנו בתודעה. ואז אחרי שהבנו את המנגנון הזה, אפשר להתחיל בצעדים קטנים. לנסות להגדיל במעט את המרחב שאנחנו נותנים להם, לנסות לשחרר בכל פעם יותר חבל. כמובן, בהתאם לגיל וליכולת של כל ילד.
ובעיקר, חשוב לבחור במה אנחנו מזינים את עצמנו. כי כמו התזונה הפיזית, גם התזונה המחשבתית והרגשית שלנו משפיעה עלינו ומעצבת אותנו. אם אנחנו מזינים את עצמנו בפחד, זה מה שיהיה בתוכנו, ואם נזין את עצמנו באמון, נוכל אולי שוב לפתוח את הדלת, ולתת לילדים לצאת החוצה לעולם, וגם לנו.
בתמונה: ילדים בקיבוץ דן. צילום: לע"מ
