היא החזיקה בתוכה שני עולמות.
זו הייתה כוס קטנה ופשוטה, עשויה מדלעת שהתייבשה והפכה לכלי. לא משהו מהודר, לא סימטרי מדי, לא מושלם במובן התעשייתי של המילה. ודווקא בגלל זה היה בה משהו חי.
היא עברה מיד ליד. כוס אחת, משקה אחד, טקס קטן של ביחד. כל אחד לגם מעט והעביר הלאה. לפעמים הטעם היה קצת מעופש, אבל זה לא באמת היה העניין. העניין היה המעבר. הביחד. השתיקה הקצרה בין לגימה ללגימה. התחושה שמשהו עתיק יותר מאיתנו ממשיך להתקיים דרך פעולה פשוטה.
לסבא שלי היו כוסות כאלה של מטה בחנות שלו בארגנטינה, ועליהן הופיע הלוגו: Dos Mundos. שני עולמות.
כילד, לא בטוח שהבנתי מה זה אומר. שני עולמות נשמעו לי כמו שם יפה, אולי קצת מסתורי. היום אני חושב שאולי זו אחת הדרכים המדויקות ביותר לדבר על החיים.
כי באמת יש שני עולמות.
יש את העולם הגלוי, זה שרואים בעיניים. מה שנאמר, נעשה, נמדד, מצולם, מתועד. העולם שבו הדברים מתרחשים על פני השטח.
ויש את העולם האחר. זה שמתחת לפני השטח. המקום שבו הדברים באמת זזים. הכוונות, הפחדים, האינטואיציות, התנודות הקטנות של הלב, הידיעה שלא תמיד יודעת להסביר את עצמה.
אנחנו רגילים להאמין למה שאנחנו רואים, אבל הראייה שלנו היא רק חלון צר. היא קולטת חלק קטן מאוד מהמציאות. כל מה שנמצא מחוץ לטווח שלה לא נעלם רק מפני שאנחנו לא רואים אותו.
לפעמים אנחנו מרגישים אותו בבטן. לפעמים הוא מתגלה בתוך השקט. לפעמים במפגש עם אדם, כשמשהו בתוכנו יודע עוד לפני שהשכל מספיק לנסח.
אולי לזה התכוון הנסיך הקטן כשאמר שהדברים החשובים באמת סמויים מן העין.
והחיים הם התרגול הפשוט הזה:
לשתות מהעולם הגלוי,
אבל לא לשכוח להקשיב גם למה שעובר דרכו.
