בבוקר אחד, בגיל שלושים ושבע, התעוררה ד"ר ג'יל בולט טיילור עם כאב חד מאחורי העין השמאלית. זה לא היה כאב ראש רגיל ולא תחושה חולפת שאפשר להתעלם ממנה. משהו בתוכה ידע שמשהו רציני מתרחש, אבל לקח לה זמן להבין עד כמה אותו בוקר עומד לשנות את חייה.
בולט טיילור הכירה היטב את המוח האנושי. היא הייתה חוקרת מוח שהקדישה את חייה למחקר של מחלות נפש ולשאלה כיצד מבנים שונים במוח מעצבים את חוויית המציאות שלנו. אבל באותו בוקר של דצמבר 1996, המוח שהיא חקרה במשך שנים הפך פתאום לשדה המחקר האישי שלה.
כלי דם שהתפוצץ בצד השמאלי של מוחה, גרם לכך שבמשך כמה שעות היא חוותה שבץ מוחי קשה, ובעודה מאבדת בהדרגה את היכולת לדבר, לקרוא, להבין מספרים, לזכור את חייה ולהפעיל את גופה כרגיל, היא גם התבוננה בכל מה שקורה לה. כחוקרת מוח שנמצאת בתוך האירוע המוחי של עצמה, היא הייתה עדה חיה להתפרקות הדרגתית של המנגנונים שמהם מורכבת תחושת ה"אני".
כשהקול הפנימי משתתק
המוח השמאלי שלנו אוהב סדר. הוא מפרק את העולם לפרטים, נותן שמות לדברים, מחבר בין עבר לעתיד, מתכנן, משווה, מודד ומספר לנו ללא הרף מי אנחנו. זה גם הקול בתוכנו שאומר: "אני צריך לזכור", "אני חייב להספיק", "אני כזה", "אני אחרת", "זה הסיפור שלי"…
במהלך השבץ, אותו קול פנימי של ג'יל בולט טיילור התחיל להיעלם. מרכזי השפה במוחה נפגעו, והדיבור הפנימי שהחזיק את זהותה היומיומית השתתק. לרגעים היא כבר לא יכלה לחשוב במילים. היא לא הצליחה לקרוא את המספרים שעל כרטיס הביקור שלה, לא הצליחה להבין את הטלפון, ולא הצליחה לבטא משפט ברור כדי לבקש עזרה.
אבל יחד עם האובדן הזה הופיעה גם חוויה אחרת. כשהמוח השמאלי שלה השתתק, נפתחה בפניה תפיסה שונה לגמרי. היא מתארת כיצד גבולות הגוף שלה החלו להיטשטש. היא הביטה בידה ולא יכלה עוד להבחין היכן היא מסתיימת והיכן מתחיל הקיר שלידה. במקום גוף נפרד, במקום אישה עם שם, מקצוע, עבר ותוכניות, היא חוותה את עצמה כחלק בלתי נפרד משדה עצום של חיים.
המוח הימני והחוויה של הרגע
בהרצאת ה־TED המפורסמת שלה, ג'יל בולט טיילור מתארת את ההבדל בין שני חצאי המוח מתוך החוויה האישית שחוותה. המוח השמאלי הוא המקום שבו המציאות עוברת פרשנות. המוח הימני, כפי שהיא מתארת אותו, נמצא כולו בתוך ההווה. הוא קולט את הרגע דרך תמונות, תחושות, תנועה, צלילים, ריחות ומגע. הוא לא ממהר להפריד, והוא לא חייב מיד לתת שם לכל דבר.
הסיפור שלה מלמד אותנו לא רק על שבץ מוחי או על תפקוד המוח. הוא מערער את הביטחון שלנו בכך שהדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו היא הדרך היחידה האפשרית. מה שאנחנו קוראים לו "אני" נשען על מערכות מוחיות מסוימות מאוד. כשהן משתנות, גם חוויית המציאות משתנה.
ההרצאה של ג'יל בולט טיילור פותחת פתח נדיר לשיחה בין מדעי המוח לבין תודעה, מדיטציה ונוכחות. היא לא מבטלת את החשיבה, השפה או ההיגיון. היא יודעת היטב כמה הם חיוניים. הרי בלעדיהם לא הייתה מצליחה לחזור לחיים, ללמוד מחדש, להשתקם, לדבר, לכתוב ולספר את סיפורה. אבל היא מזכירה שיש בנו עוד אפשרויות לחוות את המציאות. מתחת לרעש של המחשבות, מתחת למאמץ המתמיד להגדיר את עצמנו, קיימת שכבה אחרת של קיום.
שמונה שנים של חזרה לחיים
לאחר השבץ עברה בולט טיילור ניתוח מוח מורכב, ובהמשך תהליך שיקום ארוך שנמשך שמונה שנים. היא נאלצה ללמוד מחדש דברים בסיסיים כמו ללכת, לדבר, לקרוא, להבין רצפים ולזהות חפצים. אבל החזרה הזו לא הייתה רק חזרה למה שהיה. משהו בה השתנה.
היא לא רצתה לוותר לגמרי על אותה איכות שנגלתה לה כאשר המוח השמאלי השתתק. בתוך תהליך ההחלמה היא ביקשה לשמר את המגע עם המוח הימני: עם האמפתיה, השלווה, היצירתיות, תחושת החיבור והיכולת להיות נוכחת ברגע מבלי להצטמצם מיד לתוך דאגה או הגדרה.
העדות הפנימית שלה היא אולי הסיבה שההרצאה שלה הפכה לאחת מהרצאות ה־TED הזכורות ביותר. ג'יל בולט טיילור חזרה מן השבץ עם סיפור שמזכיר לנו שאנחנו לא רק הדיבור הפנימי שלנו. לא רק הזיכרונות, התפקידים, התוכניות והפחדים, והתודעה האנושית הרבה יותר רחבה ומופלאה ממה שנדמה לנו.
