בשיחה שקיימתי פעם עם עצמי (מהסוג שקורה בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה), עלתה בי השאלה: "עד כמה אתה באמת מכיר את עצמך?"
אני לא מדבר על הדמות שאנחנו מציגים לעולם – זאת עם החיוך המנומס, הפוסטים המעוצבים והעבודה המסודרת. אני מדבר על כל החלקים האחרים. אלו שפחות נעים להזמין לארוחת ערב. לרובנו יש "מחסן" כזה בנפש, שעמוס בחפצים ישנים, זיכרונות מביכים ורגשות אסורים, שאנחנו מעדיפים להשאיר נעול. אך בפרספקטיבה של התפתחות אישית, המחסן הזה הוא המפתח לשינוי אמיתי.
קרל יונג והצל: השק שכולנו סוחבים מאחור
הפסיכיאטר קארל גוסטב יונג קרא למחסן הזה בשם שהפך למושג יסוד בפסיכולוגיה האנליטית: "הצל" (The Shadow). לפי יונג, מגיל צעיר מאוד אנחנו לומדים אילו חלקים בנו מקובלים ואילו לא. את החלקים ה"טובים" (הנימוס, העזרה לזולת, האיפוק) אנחנו שמים בחלון הראווה. את כל השאר – הכעס, הקנאה, המיניות המתפרצת, התוקפנות או אפילו הכישרונות שאמרו לנו שהם בזבוז זמן – אנחנו דוחסים לתוך שק בלתי נראה שאותו אנחנו סוחבים מאחורי הגב.
הבעיה היא שהשק הזה לא נעלם. להפך, ככל שאנחנו מתעלמים מהצל שלנו, הוא הופך ליותר דומיננטי ומשפיע על חיינו מהמחשכים. כפי שיונג היטיב לנסח זאת:
"עד שלא תהפכו את התת-מודע למודע, הוא ינהל את חייכם ואתם תקראו לזה גורל".
השלכה, או למה ההוא כל כך מעצבן אותנו?
הנה ניסוי מעניין במודעות עצמית: חשבו על מישהו שממש מוציא אתכם מהכלים. אולי זה הנהג שחתך אתכם בכביש, הקולגה שמתעצל, או החבר שמעגל פינות. התגובה האוטומטית שלנו היא לרוב לבקר אותם, אבל כאן בדיוק מסתתר מנגנון פסיכולוגי מרתק שנקרא השלכה.
האנשים שמעצבנים אותנו הם המראה הכי מדויקת של הצל שלנו. אנחנו משליכים עליהם את מה שסגרנו במחסן. ובמקום להודות שגם בנו קיימת תכונה מסוימת, קל יותר להזדעזע מההתבטאות שלה אצל האחר. זה בעצם מנגנון הגנה ששומר על ה"אני המדומה" שלנו, אבל הוא גם משאיר אותנו תקועים במלחמה פנימית מתמדת עם עצמנו.
אינטגרציה: ממושלמות לשלמות
המטרה האמיתית של עבודת ההתפתחות היא לא להיפטר מהחלקים האפלים שלנו – זה בלתי אפשרי. החלקים האלה נשארים איתנו עד שלב מתקדם בתהליך, והם אפילו מתעצמים. המטרה היא לעשות להם אינטגרציה.
בדיוק כמו שרוּמי מתאר בשירו מלון אורחים:
לִהְיוֹת אֱנוֹשִׁי
זֶה כְּמוֹ מְלוֹן אוֹרְחִים.
בְכָל בֹּקֶר אוֹרֵחַ חָדָשׁ.שִׂמְחָה, דִּכָּאוֹן, עֲלִיבוּת,
אֵיזוֹ מוּדָעוּת רִגְעִית מוֹפִיעָה
כְּאוֹרֵחַ לֹא צָפוּי.קַבֵּל אֶת כֻּלָּם בִּבְרָכָה!
גַּם אִם זֶהוּ קְהַל יָגוֹן,
שֶׁיְּנַקֶּה אֶת בֵּיתְךָ בְּשֶׁצֶף מֵרָהִיטָיו.
עֲדַיִן, קַבֵּל כָּל אֶחָד בְּכָבוֹד. הָאוֹרֵחַ עָשׂוּי לְנַקּוֹת אֶת פְּנִימִיּוּתְךָ
לְטוֹבַת עֹנֶג חָדָשׁ.הַמַּחְשָׁבָה הָאֲפֵלָה, הַבּוּשָׁה, הַזָּדוֹן,
צְחַק לִקְרָאתָם בַּדֶּלֶת
וְהַזְמֵן אוֹתָם פְּנִימָה.הוֹדֵה עַל כָּל הַבָּא בַּאֲשֶׁר הוּא,
כִּי כָּל אֶחָד נִשְׁלַח
כְּמַדְרִיךְ מִמַּעַל.– מתוך הספר הפרדס / ג'לאל א-דין רומי, תרגם: גיל רון שמע
מה זה אומר? זה אומר להכיר בכך שהכעס שלנו יכול להפוך לדלק שמניע אותנו או לאסרטיביות בריאה; שהקנאה שלנו יכולה לסמן לנו משהו שאנחנו גם רוצים להשיג; ושחוסר הביטחון שלנו הוא גם המקור לרגישות הייחודית שלנו.
כשאנחנו מפסיקים להילחם בחלקים האפלים שבנו ומזמינים אותם לשבת איתנו סביב השולחן, אנחנו עוברים ממרדף יקר (ועקר) אחרי תדמית מושלמת אל משהו הרבה יותר מרגש ואותנטי: שלמות.
להיות שלמים זה לא אומר להיות חפים מטעויות. זה אומר להיות א.נשים שחיים בשלום עם המורכבות שלהם, ושלא מבזבזים כמות מטורפת של אנרגיה על הסתרה.
מה קורה כשמפסיקים לברוח?
ברגע שאנחנו מעזים להדליק את פנס המודעות שלנו, ומקרינים את האלומה שלו אל עבר ה"צל", קורה משהו מעניין: החיים שלנו הופכים לפשוטים יותר. יש פתאום פחות מלחמות פנימיות ופחות דרמות מול אחרים. יש שקט אחר.
מערכות יחסים משתנות, בגלל שכאשר אנחנו לומדים לחבק את החלקים הדחויים והדוחים שבתוכנו, באופן מיידי אנחנו הולכים לסבלניים יותר כלפי אותם החלקים אצל אחרים. הצורך הבלתי פוסק לתקן את כולם כל הזמן פוחת, ובמקומו מופיעה חמלה.
הצל מכיל בתוכו המון אנרגיה כלואה שנדרשת כדי לתחזק את התדמית המוחזקת שלנו, וברגע שאנחנו מתחילים לעשות אינטגרציה, פתאום יש לנו יותר כוח ליצור, לפעול ולהרגיש.
איך עושים את זה בפועל?
יש כל מיני אסטרטגיות שאפשר לנסות ליישם:
סקרנות: בפעם הבאה שאתם שופטים מישהו בחומרה, עצרו ושאלו: "איזה חלק בי הוא משקף לי עכשיו?"
קבלה: תגידו לעצמכם: "גם זה חלק ממני". זהו. בלי שיפוטיות. ממש כמו שסן פרנצ'סקו מאסיזי חיבק את המצורעים, חבקו את החלקים הלא-פוטוגניים שלכם.
להדליק את האור
הצל הוא לא האויב שלנו, הוא בסך הכל חלק מאיתנו שכנראה זקוק לתשומת לב. ברגע שפותחים את הדלת למחסן ומדליקים את האור, מגלים שהשדים הם בסך הכל רהיטים ישנים שזקוקים לניקוי ולשיפוץ.
אנחנו לא הופכים למושלמים, אנחנו פשוט הופכים לאנושיים יותר. והאנושיות הזו – על כל צלליה ואורותיה – היא הדבר הכי יפה שיש לנו להציע לעולם.
