אומנות האי עשייה

האם יצא לכם להרגיש שמרוב עשייה שכחתם איך פשוט להיות?

הימים שלנו רצים, שלא לומר טסים. הטלפון מזמזם, הראש עובד שעות נוספות, וגם כשיש רגע של שקט הוא מיד מתמלא בעוד מחשבה, בעוד משימה, בעוד "צריך". בתוך הקצב הזה, הרעיון של אי־עשייה נשמע כמעט חתרני. ובכל זאת, עם הזמן גיליתי שבתוך המירוץ הזה יש משהו מאוד בסיסי ששכחנו. במסורות קדומות קראו לזה "אמנות האי־עשייה", והיום המדע קורא לזה Mind Wandering.

התחלתי לתרגל את זה בעיקר ברגעים שבהם הרגשתי צורך לצאת לרגע מהמירוץ, לקבל פרספקטיבה אחרת, וגם גישה לאינטואיציה. זו מעין מדיטציה גם עבור מי שלא מתרגל מדיטציה באופן פורמלי.

לא קל לעצור. ברגע שאנחנו מנסים לעשות זאת, כל המערכות מיד נדלקות. מגיעות מחשבות על מה שדחינו, על מה שלא סגור, ועל מה שמחכה מעבר לפינה. במצב הזה המוח דומה למנוע שלא כיבינו, והוא ממשיך לדהור גם כשאין לאן.

אבל אם אנחנו לא נבהלים מהאי־שקט הזה, ולא ממהרים למלא אותו מיד במשהו, כמו מבט חטוף בטלפון, אז משהו מתחיל לקרות. נוצר שקט אחר, עמוק יותר. וכשאנחנו מצליחים להוריד הילוך, אנחנו עוברים בהדרכה ממימד של Doing למימד של Being.

עשייה בלי תכלית, ותכלית בלי עשייה

אמנות האי־עשייה תורגלה במסורות עתיקות רבות. במנזרים מסוימים למשל ניתנה לנזירים משימה פשוטה: להעביר ערימת אבנים ממקום אחד לאחר. ואז בחזרה. שוב ושוב.

מנקודת מבט מערבית זה נשמע כמעט אבסורדי. מה הטעם להעביר אבנים מערימה לערימה בלי מטרה ברורה? אם היו בונים בית או גדר, ניחא. אבל להעביר סתם? הרי לכל דבר צריכה להיות תכלית. נכון?

אבל כשמתבוננים לעומק, גם הרבה מהדברים שאנחנו מגדירים כבעלי תכלית מאבדים אותה בפרספקטיבה רחבה יותר. אנחנו מספרים לעצמנו שלמה שאנחנו עושים יש תכלית, ולכן אנחנו עושים זאת, אבל בפועל לא פעם אנחנו כלל לא נוכחים בזמן הפעולה. הראש כבר בדבר הבא.

ואז מגיע התרגול הפשוט הזה, ומציע דבר הפוך: לעשות משהו ללא תכלית חיצונית. ויש חלק במוח שממש מתחרפן אחרי כמה סבבים: "אבל לשם מה? מה התכלית?" והתשובה היא: אין. או לפחות אין תכלית חיצונית.

מי שמתמיד בתרגול כזה מגלה שבשלב מסוים משהו משתחרר. הפעולה עצמה הופכת למדיטטיבית. התכלית היא הנוכחות. המצב הזה גם מערער על האשליה שאנחנו באמת "עושים". וכשזה קורה, כל פעולה יכולה להפוך למדיטציה יומיומית: שטיפת כלים, הליכה, עמידה ברמזור. פשוט להיות, בלי למהר להגיע לשום מקום.

מה קורה במוח כשמרפים

כיום, בזכות חקר המוח, אנחנו יכולים להבין טוב יותר מה מתרחש במוח שלנו כשאנחנו לא עסוקים במשימה ממוקדת.

בשנים האחרונות התגלה שבמוח פועלות שתי רשתות עצביות מרכזיות, בעלות תפקידים משלימים ולעיתים מנוגדים. האחת נקראת DMN – Default Mode Network. זוהי רשת שפעילה בעיקר במצבי מנוחה יחסית, נדידה מחשבתית והפניית הקשב פנימה. המערכת הזאת מעורבת בעיבוד זיכרונות, בדימוי עתיד, בבניית משמעות, ביצירת אסוציאציות רחבות ובהבנה של עצמנו ושל אחרים.

הרשת השנייה נקראת TPN – Task Positive Network, ולעיתים היא מכונה גם Executive Control Network. זאת מערכת שנכנסת לפעולה כשאנחנו ממוקדים במשימה, פותרים בעיות, מתכננים, מקבלים החלטות ומפעילים חשיבה אנליטית מכוונת מטרה.

המחקרים מראים גם שבין שתי הרשתות מתקיים לרוב קשר הפוך: כשהאחת פעילה השנייה נחלשת, כמו בנדנדה. בחברה המערבית, וביתר שאת עם העלייה בשימוש בטכנולוגיה, למדנו להפעיל כמעט רק את רשת ה־TPN, ולהישאר עסוקים כל הזמן. אפילו ישיבה שקטה עם חבר בבית קפה עלולה להפוך למביכה, ומיד אנחנו ממהרים למלא אותה בדיבור.

באיזשהו שלב בדרך הפסקנו פשוט להיות. הפסקנו לבהות. ובהדרגה הפכה הבהייה לפעילות לא מוערכת, כזו שנתפסת כעצלנות או כבזבוז זמן. הרי יש כל כך הרבה להספיק!

אבל יש תהליכים חשובים שיכולים לקרות רק כשמערכת ה־DMN פעילה.

מי שהבין זאת היטב היה אלברט איינשטיין. הוא תיאר לא פעם כיצד הרעיונות הגדולים ביותר שלו הופיעו דווקא ברגעים שבהם הוא שחרר את המאמץ המחשבתי וניגן בכינור, שט בסירה, או יצא להליכה.

כך הוא תיאר זאת:

I think 99 times and find nothing. I stop thinking, swim in silence, and"the truth comes to me".

איינשטיין למד שבשלב מסוים בתהליך עליו להרפות, כי רק שם יכולות להגיע האינטואיציות החשובות באמת. רק שם מתאפשרת פריצת הדרך.

גם אם זה נראה אחרת, במצב של Mind Wandering המוח לא מבזבז זמן. הוא מארגן את חוויות העבר, מחבר זיכרונות רחוקים, בוחן את העצמי ומדמה עתידים אפשריים. זה מצב פחות ליניארי ופחות משימתי, אבל הרבה יותר אינטגרטיבי. זהו מצב של עיבוד, עיכול והבשלה. ולכן אין זה מפתיע שרעיונות יצירתיים ותובנות משמעותיות נולדים דווקא בזמן הליכה, במקלחת, בנהיגה או בבהייה דרך החלון.

בעולם שמקדש ריכוז מתמיד ויעילות, היכולת להרפות ולתת למחשבה לנדוד היא תנאי חשוב לבריאות הנפשית שלנו, ללמידה עמוקה וגם לאפקטיביות אמיתית.

לא לברוח מהחיים, לחזור לעצמנו

אולי נדמה שכל זה מתאים רק למי שיש לו זמן פנוי, אולי לפנסיה. אבל אפשר להתחיל גם בקטן. בכמה דקות של אי־עשייה.

איך עושים את זה?

קודם כל קובעים זמן. שמים את הטלפון בצד. אפשר גם לשבת במקום שמעורר בנו השראה, ופשוט להישאר ברגע. אם עולה מחשבה משימתית, או שנזכרים במשהו חשוב, אפשר לבקש ממנה לחזור בעוד כמה דקות. מרחיבים את התפיסה החושית, מקשיבים לצלילים, נושמים, חשים את האוויר שנכנס ויוצא מהגוף.

יהיה בנו חלק שיתנגד. שידחוף "רק להציץ בטלפון", או לכתוב את התובנה שעלתה בנו לפני שהוא תברח. אבל דווקא שם חשוב להתמיד למשך הזמן שהוגדר.

אפשר להתחיל למשל מחמש דקות אחרי ארוחת הצהריים, או בכל רגע אחר ביום. וככל שהמצב הזה יהפוך מוכר יותר, נזהה גם מתי אנחנו זקוקים לו. למשל כשיש תקיעות בפרויקט, אפשר לצאת להליכה קצרה או לבהייה מהחלון. כשזה נעשה בתזמון הנכון, התוצאה היא חידוש אנרגיה, ארגון פנימי ואינטואיציות חדשות.

במובן מסוים, אי־עשייה היא חזרה למשהו ששכחנו, לאותו מרחב בתוכנו שבו המוח מעבד, מחבר ויוצר אינטגרציה. אלה יכולים להיות רגעים קטנים ביומיום, שבהם אנחנו בלי מסך ובלי משימה. והרגעים האלה עשויים להיות בעלי ערך רב, כי לפעמים, דווקא מתוך הרווח, ומתוך ההסכמה לא למלא אותו מיד, נולד הדבר החדש באמת.

אם בא לכם לנסות, נסו להקדיש לעצמכם חמש דקות ביום של אי־עשייה. בלי טלפון. בלי מוזיקה. רק אתם. וראו מה קורה.