לפעמים נדמה שלטכנולוגיה יש חיים משלה, שהיא לא תלויה בנו בני האדם, או שהיא פשוט משהו שמתקדם ואי אפשר לעצור. כיום רבים מאיתנו שואלים את עצמם שאלות כמו: האם הבינה המלאכותית טובה או מסוכנת? האם הרשתות החברתיות משפרות את החיים שלנו בכך שהן מחברות בין אנשים או פוגעות בהם? האם ההתפתחות הטכנולוגית תוביל אותנו לעולם טוב יותר או דווקא למקום אפל יותר?
אבל נדמה לי שהשאלה עצמה קצת מטעה, כי הטכנולוגיה בפני עצמה היא לא טובה ולא רעה. הטכנולוגיה היא בסך הכל כלי, והשימוש תלוי בידיים שמחזיקות בה.
אבן יכולה לשמש כדי לפגוע באדם אחר, והיא יכולה להפוך לחומר גלם ליצירת אמנות. אותה יצירתיות אנושית שאפשרה לנו לפתח תרופות שמצילות מיליוני בני אדם, אפשרה לנו גם ליצור כלי נשק שמסוגלים להרוג מיליונים. גילוי האטום עצמו אינו טוב או רע. השאלה היא מה אנחנו עושים איתו.
וככל שהכלים שאנחנו יוצרים נעשים חזקים יותר, השאלה הזאת הופכת קריטית יותר.
תחשבו לרגע על סכין חדה. סכין היא כלי נהדר. אפשר להכין איתה אוכל, לגלף בעץ או לבצע בעזרתה ניתוח מציל חיים. אבל כנראה שלא היינו שמים אותה בידיו של פעוט. לא מפני שהסכין רעה, וגם לא מפני שהפעוט רע, אלא מפני שעדיין אין לו מספיק הבנה, שליטה ושיקול דעת כדי להשתמש בכלי כזה מבלי לסכן את עצמו ואת מי שסביבו.
זה אחד הדברים המרכזיים שכדאי לחשוב עליהם בתקופה שאנחנו נמצאים בה עכשיו. היכולות הטכנולוגיות שפיתחנו מתקדמות קצב מסחרר. הן הופעות למהירות יותר וחכמות יותר. אבל האם אנחנו כבני אדם מתפתחים באותו קצב? האם היכולת שלנו להשתמש בכוח גדלה מהר יותר מהיכולת שלנו להבין מתי ואיך נכון להשתמש בו?
יש אמירה מפורסמת של אלברט איינשטיין, שלפיה הוא לא יודע באילו כלי נשק תתנהל מלחמת העולם השלישית, אבל במלחמת העולם הרביעית בני האדם כבר יילחמו במקלות ובאבנים. המשפט הזה מזכיר לנו פעם נוספת שהבעיה הגדולה ביותר אולי אינה הטכנולוגיה שאנחנו יוצרים, אלא הפער שבין העוצמה שלה לבין הבשלות האנושית שלנו.
כאשר הטכנולוגיה מתקדמת בקצב כל כך מהיר, גם אנחנו צריכים להתקדם בקצב לא פחות מהיר בהתפתחות האנושית שלנו. וזה מחזיר אותנו דווקא לדברים הבסיסיים ביותר: לאמפתיה, ליכולת לראות אדם אחר ולא רק את הצורך שלנו, ליכולת לעצור לפני שאנחנו מגיבים, להישאר עוד קצת עם שאלה במקום למהר לתשובה הראשונה, להקשיב לאינטואיציה, לבחון את הדחפים שלנו ולא להיות מופעלים מיד על ידם, ולשאול מהם הערכים שמתוכם אנחנו רוצים לפעול.
ככל שהמכונות שלנו נעשות חכמות יותר, אנחנו נדרשים להיות מודעים יותר.
אלה אולי נשמעות כמו יכולות פחות חשובות בעולם שנשען כל כך על עוצמה טכנולוגית, אבל הן הופכות ליכולות החשובות ביותר שלנו. ככל שהמכונות שלנו נעשות חכמות יותר, אנחנו נדרשים להיות מודעים יותר: לבחור נכון, להבין למה אנחנו עושים את הדברים, ומתוך איזה מניע אנחנו פועלים.
פחד, למשל, יכול להיות מניע עוצמתי מאוד. הוא אכן מניע לא מעט מההתנהגות האנושית, ולעיתים מוביל לתוצאות עגומות, למאבקי כוח וגם לפיתוח של כלי נשק הרסניים וקטלניים יותר. לכן לא מספיק לשאול מה אנחנו מסוגלים לעשות. צריך לשאול גם מאיזה מקום בתוכנו אנחנו עושים את זה.
העתיד לא ייקבע רק לפי הכלים שיהיו בידינו, אלא בעיקר לפי בני האדם שיחזיקו בהם.
אני חושב שזו אחת המשימות הגדולות ביותר של התקופה הנוכחית: לא רק להמשיך לפתח את הטכנולוגיה שמסביבנו, אלא במקביל לפתח גם את הטכנולוגיה הפנימית שלנו. את היכולת להבין, להרגיש, לבחור ולפעול מתוך משהו עמוק ומודע יותר מהדחף החייתי שלנו.
כי בסופו של דבר, העתיד של כולנו לא ייקבע רק לפי הכלים שיהיו בידינו, אלא בעיקר לפי בני האדם שיחזיקו בהם.
