דג אחד נשטף יום אחד מן הים על גבו של גל גדול.
רגע אחד עוד היה בתוך המים, בתוך התנועה המוכרת, בתוך העולם שבו ידע בדיוק מי הוא. וברגע הבא מצא את עצמו מוטל על החוף, בתוך שקע קטן בחול, רחוק מהמרחב הכחול שהיה עד לא מזמן ביתו.
בהתחלה הוא נבהל מאוד. הוא פרפר בכל כוחו, ניסה לקפוץ, להשליך את עצמו בחזרה אל הים. הוא התפתל, התאמץ, לא ויתר. אבל החוף היה רחב מדי, החול היה כבד מדי, והים, שנראה לו לפני רגע קרוב כל כך, היה כעת רחוק כמו חלום.
ואז התחיל לרדת גשם.
בהתחלה טיפות בודדות, אחר כך גשם שוטף. המים מילאו לאט לאט את הבור הקטן שבו הדג היה לכוד, עד שנוצרה בו שלולית קטנה. לא ים, אבל די מים כדי לנשום ולהישאר בחיים.
הדג נרגע מעט.
הוא כבר לא נאבק כל הזמן. הוא התחיל לשחות במעגלים קטנים בתוך הבור. מצד לצד. הלוך ושוב. הוא למד להכיר כל גרגר חול שבתחתיתו, כל קפל קטן בדופן, כל צל שהשתנה עם השמש. ולאט לאט הבור הקטן הפך לכל עולמו.
אבל משהו בו לא מצא שקט.
מדי פעם היה מרגיש בתוכו דחף לא מובן, כמו זיכרון עמום של משהו גדול יותר. כאילו שהוא כמה למשהו שאין לו שם. והוא לא ידע להסביר את זה, אז התחיל להסביר את עצמו לעצמו בדרך אחרת.
אולי, הוא חשב, אני פשוט לא דג מוצלח במיוחד…
אולי כל האחרים יודעים לשחות באמת, ורק אני לא.
אולי אם הייתי יותר חזק / מהיר / חכם, הייתי מצליח לזוז מכאן.
אבל אולי זה פשוט המקום שמתאים לי.
וככל שעבר הזמן, המחשבות האלה הלכו ונעשו אמינות יותר. פעם אחר פעם המציאות המצומצמת שסביבו לימדה אותו לקח אכזרי: עדיף לא לצפות ליותר מדי.
אז הוא הסתגל.
הוא נעשה מומחה לבור הקטן שלו. הוא למד איך להסתובב בו בלי להיפגע, איך לחסוך כוחות ואיך לא להתאכזב. לפעמים הוא אפילו שכנע את עצמו שטוב לו שם. שבסך הכול לא צריך יותר מזה. שיש ביטחון במים הקטנים והמוכרים. שאין טעם לחלום על הים, כשיש שלולית יציבה שמחזיקה אותך בחיים.
אבל בלילות, כשהרוח נשבה מכיוון הים, היה מגיע אליו ריח מלוח ומוכר, ומשהו בתוכו היה מתגעגע.
כי עמוק בפנים הוא זכר שהוא לא נברא כדי לשחות במעגלים קטנים.
עברו ימים. אולי שבועות. אולי יותר. הזמן בבור לא זז באמת, הוא פשוט חזר על עצמו. והשמיים התחלפו, והשמש עלתה ושקעה, והדג המשיך לחיות, אבל לא ממש.
עד שיום אחד, בלי אזהרה, הרוח התחזקה.
הים סער. הגלים עלו והתקדמו אל החוף. ואז הגיע גל עצום, הוא שטף את קו החוף, והרים לתוכו את החול, הקצף, הצדפים, וגם את הדג הקטן שהיה בתוך הבור.
ולרגע אחד הוא שוב איבד שליטה.
אבל הפעם, במקום להיזרק החוצה, הוא הוחזר פנימה.
אל הים.
בהתחלה הוא לא הבין מה קורה. המרחב היה עצום מדי. המים היו עמוקים למלאי חיים. לא היו קירות. לא הייתה תחתית נראית לעין. לא היה מסלול מעגלי קבוע. הוא כמעט נבהל מהחופש עצמו.
אבל אז קרה דבר מוזר.
בלי לחשוב, הגוף שלו התחיל להיזכר.
הוא נע קדימה, ואז מהר יותר. הוא פנה בקלות, צלל לעומק, עלה בחזרה, חתך את המים בדיוק טבעי. מה שבתוך הבור הרגיש מסורבל, קטן וחלש, בתוך הים התגלה כגמיש, חזק, חי. כל תנועה שהייתה פעם בלתי אפשרית נעשתה פתאום פשוטה. כל מה שהוא חשב שחסר בו היה שם כל הזמן.
הוא לא הפך לדג אחר, הוא לא פיתח יכולות חדשות, הוא פשוט חזר להיות מי שהיה.
ואז הוא קלט.
הבעיה מעולם לא הייתה בו.
זה לא שהוא היה קטן מדי, חלש מדי, או חסר יכולות. הוא פשוט היה במקום שלא היה רחב מספיק בשביל מי שהוא. במשך כל הזמן הזה הוא מדד את עצמו לפי תנאים שלא יכלו להכיל אותו, והאמין שהגבולות של הבור הם הגבולות שלו.
אבל הם לא היו.
לפעמים, הוא חשב בעודו שוחה במים הפתוחים, מה שאנחנו מפרשים כחולשה הוא רק חיים בתנאים הלא נכונים. לפעמים אנחנו מתחילים להאמין שאנחנו לא מספיק טובים, רק מפני שהעולם שבו אנחנו נמצאים קטן מדי בשביל התנועה הטבעית שלנו. ולפעמים כל מה שצריך כדי לחזור לעצמנו, הוא לא להפוך למישהו אחר, אלא להגיע למקום שבו יש לנו מרחב להיות מי שאנחנו.
והדג המשיך לשחות בים.
