אתם בטח זוכרים את הרגע שבו "הסוד" התחיל להסתובב בעולם. פתאום כולם דיברו על כך שמחשבות יוצרות מציאות, על חוק המשיכה ועל היכולת לבקש מהיקום ולקבל. "הסוד", הסרט והספר של רונדה בירן, שיצאו בשנת 2006, הופיעו ברגע תרבותי שבו הרבה אנשים הרגישו שהחיים שלהם מתנהלים מהר מדי, מבחוץ פנימה, מתוך עומס, חרדה, רצון להצליח, פחד להחמיץ, וצורך עמוק להחזיר לעצמם תחושה של כוח פנימי.
הבשורה הייתה פשוטה, אולי אפילו פשוטה מדי: יש סוד שמי שיודע אותו יכול לשנות את חייו. והסוד הזה נקרא חוק המשיכה. לפי הרעיון המרכזי, מה שאנחנו חושבים עליו, מדמיינים אותו, מרגישים אותו ומאמינים בו בעקביות – נמשך אל חיינו. אם נתמקד בפחד, חוסר וכישלון, נמשוך עוד מהם. אם נתמקד בשפע, אהבה, בריאות והצלחה, נתחיל לזמן אותם אל המציאות שלנו.
אפשר להבין למה זה תפס בצורה חזקה כל כך. יש משהו מנחם ומעצים ברעיון שהמציאות אינה רק משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנחנו יכולים להשתתף ביצירתו. במקום להיות קורבנות של הנסיבות, אנחנו מוזמנים להיזכר שיש לנו תודעה, רצון, דמיון, תשומת לב ובחירה. אבל בדיוק כאן מתחילה גם הבעיה. כי אם לוקחים רעיון עמוק ומורכב והופכים אותו למנגנון פשוט מדי, משהו בו מתחיל להתנוון.
היכולת האנושית לדמיין מציאות אחרת
אחד הדברים הייחודיים באדם הוא היכולת לראות לא רק את מה שנמצא מולנו, אלא גם את מה שעדיין לא קיים. אנחנו יכולים לעמוד מול מגרש ריק ולדמיין בית, מול דף לבן ולדמיין ציור, מול גוש שיש ולדמיין פסל, או מול חיים תקועים ולדמיין חיים אחרים. זו אחת היכולות העמוקות ביותר של המחשבה האנושית: לא רק לקלוט את המציאות, אלא לזוז ממנה לרגע, לראות אפשרות אחרת, ואז להתחיל לנוע לעברה.
במובן הזה, "הסוד" נוגע באמת חשובה: הדמיון שלנו לא נועד רק לבריחה מהמציאות. הוא יכול להיות גם כלי ליצירת מציאות חדשה. לפני שכל שינוי מתרחש בחוץ, הוא בדרך כלל מופיע בתוכנו כתמונה, תחושה או אפשרות. ומי שלא מסוגל לדמיין את עצמו במקום אחר, במצב אחר או בזהות אחרת, יתקשה מאוד לנוע לשם.
לא במקרה המשפט המפורסם שמיוחס לוולט דיסני, "אם אתה יכול לחלום את זה, אתה יכול לעשות את זה", הפך לאחד המשפטים המזוהים ביותר עם כוחו של הדמיון. גם אם המציאות מורכבת יותר מן המשפט הזה, יש בו עדיין חוכמה גדולה: כמעט כל דבר שנבנה בעולם התחיל קודם כמשהו שמישהו העז לראות בעיני רוחו.
אבל דמיון הוא לא קסם זול, והוא גם לא רשימת בקשות שנשלחת אל היקום. דמיון אמיתי הוא כוח מארגן. הוא מכוון את תשומת הלב שלנו, משפיע על הבחירות שלנו ומאפשר לנו לפעול אחרת. כשאדם מתחיל לראות אפשרות חדשה, הוא גם מתחיל להבחין בכל אותם דברים שהיו עד אז שקופים עבורו: הזדמנויות, אנשים, משפט שמישהו אומר, קשרים, או צעד אחד קטן שביכולתו לעשות.
במובן הזה, מחשבה לא בדיוק "יוצרת מציאות". היא יוצרת קודם תפיסה חדשה של המציאות. והתפיסה הזאת יכולה כבר לשנות הרבה מאוד.
אז למה זה לא תמיד עובד?
היכולת לזמן מציאות היא יכולת מורכבת ועדינה. היא לא פועלת כמו כפתור שלוחצים עליו, אלא יותר כמו מערכת שלמה שצריכה להתכוונן: מחשבה, רגש, גוף, אמונה, פעולה, עיתוי, נסיבות ורצון. לכן, כשזה לא עובד, לא תמיד נכון פשוט "לדחוף חזק יותר" או לנסות לחשוב חיובי בכוח. לפעמים כדאי דווקא לעצור ולבדוק מה קורה בתוכנו. איפה אנחנו לא מדויקים? איפה אנחנו מפוזרים? איפה יש התנגדות? ואולי בכלל, האם הדבר שאנחנו מנסים לזמן הוא באמת הדבר הנכון לנו כרגע?
במובן מסוים, טוב שזה לא תמיד עובד. כי אם כל מחשבה חולפת שלנו הייתה הופכת מיד למציאות, החיים שלנו היו הופכים לכאוס מוחלט. התודעה שלנו מלאה באינספור מחשבות ביום – חלקן סותרות זו את זו, חלקן מפוחדות, חלקן ילדותיות, חלקן נולדות מתוך כעס, קנאה, עייפות או חרדה. בבוקר אנחנו יכולים לרצות דבר אחד, בצהריים לפחד ממנו, ובערב לרצות בדיוק את ההפך הגמור. אם המציאות הייתה מגיבה לכל מחשבה כמו לפקודה, העולם הפנימי המבולבל שלנו היה הופך מיד לעולם חיצוני מבולבל לא פחות. לכן טוב שלא כל מחשבה יוצרת מציאות.
רוב הרצונות והדחפים שלנו נובעים בכלל מהתת־מודע שלנו, וגם מחקרים בפסיכולוגיה של התנהגות מצביעים על כך שחלק גדול מהחיים שלנו מתנהל באופן אוטומטי. הפסיכולוגים ג'ון בארג וטניה צ'רטרנד תיארו זאת במאמרם The Unbearable Automaticity of Being: הרגלים, תגובות, מטרות ודפוסים פנימיים רבים מופעלים בנו עוד לפני שהספקנו לבחור בהם במודע. לכן לא מספיק לומר לעצמנו פעם אחת "אני רוצה מציאות אחרת", כי מתחת לפני השטח ממשיכה לפעול מערכת שלמה שכבר מכירה את הדרך הישנה.
אבל דווקא כאן טמונה גם התקווה. גם אם רק חלק קטן מהתודעה שלנו בוחר ומכוון, החלק הזה יכול לשנות הרבה מאוד. ממש כמו ספינה שמפליגה בים: שינוי קטן בזווית ההפלגה כמעט לא יורגש ברגע הראשון, אבל לאורך זמן הוא יכול להביא אותה ליעד אחר לגמרי. כך גם בתוכנו. רגע אחד של בחירה אחת שלא להגיב כמו תמיד, מחשבה אחת שאנחנו חוזרים אליה בעקביות, תרגול קטן של מדיטציה או דמיון – כל אלה יכולים להתחיל לשנות את הכיוון הפנימי שלנו.
בגלל שכפי שכתבנו היכולת לזמן מציאות היא יכולת מורכבת יכולות להיות סיבות שונות לכך שהיא לא פועלת כפי שרצינו.
הסיבה הראשונה שזה לא תמיד עובד היא שהמציאות לא עשויה רק מהמחשבות שלנו. יש חומר, יש גוף, יש היסטוריה, יש נסיבות, יש הקשר חברתי, יש יחסים, ויש גם אנשים אחרים עם רצונות משלהם. אדם יכול לחשוב חיובי מאוד ועדיין לחלות, להיפגע, להיכשל או להידחות. מי שאומר לאדם במצב קשה שהוא פשוט "לא חשב נכון", עושה לו עוול. לפעמים החיים קשים לא מפני שהתודעה שלנו חלשה, אלא מפני שהחיים קצת יותר מורכבים. ייתכן שיש כאן שיעור שאנחנו צריכים לעבור עכשיו, גם אם לא היינו בוחרים בו מרצוננו. ייתכן שאנחנו עדיין לא רואים את התמונה הרחבה, ולא תמיד יודעים מה נכון לנו באמת. ויש גם את עניין הקרמה, לאו דווקא במובן פשטני של שכר ועונש, אלא כהכרה בכך שאנחנו חיים בתוך התוצאות של פעולות קודמות שעשינו, בחירות קודמות ודפוסים קודמים.
הסיבה השנייה היא שרובנו לא באמת יודעים לדמיין. אנחנו חושבים שאנחנו מדמיינים, אבל בפועל אנחנו מחזיקים תמונה פנימית לשתי שניות, ואז קופצים להודעה ששלחו לנו, לדאגה כלכלית, לזיכרון ישן, לפחד, להשוואה או לרשימת משימות. כדי שדמיון יהיה כוח יוצר, הוא זקוק לעומק, לבהירות ולחזרתיות. זו לא רק פעולה מחשבתית, אלא אימון של תשומת הלב. כאן נכנסת החשיבות של מדיטציה ועבודה עם התת־מודע. כי לא מספיק לומר לעצמנו מה אנחנו רוצים ברמה המודעת, אם מתחת לפני השטח יש אמונות, פחדים וזיכרונות שמושכים אותנו לכיוון אחר. צריך ללמוד להשקיט את הרעש, להישאר עם הדימוי הפנימי לאורך זמן, להרגיש אותו בגוף, להטעין אותו ברגש, וגם להיות לראות אילו התנגדויות עולות מתוכנו כשהוא נעשה מוחשי יותר.
כאן אפשר להזכיר את סיפורו של ג'ו דיספנזה. דיספנזה מספר שלאחר תאונת טריאתלון קשה, שבה נפגעו כמה חוליות בגבו, הוא בחר לתרגל במשך שבועות ארוכים דמיון, מדיטציה והתמקדות פנימית בתהליך השיקום שלו. חשוב לומר שדיספנזה הוא דוקטור לכירופרקטיקה, ולכן מדובר באדם שהכיר היטב את מבנה הגב, עמוד השדרה והחוליות. ועדיין, גם מתוך הידע הזה, הוא לא הסתפק במחשבה כללית כמו "אני מחלים". לפי הסיפור שלו, הוא הקדיש לכך זמן רב מאוד, שוב ושוב, בניסיון לדמיין את התהליך בצורה מדויקת ככל האפשר.
וזו הנקודה החשובה לענייננו. גם אצל מי שמדבר על כוח התודעה, לא מדובר במחשבה אקראית או במשפט חיובי שנזרק לאוויר. מדובר באימון לאורך זמן שכולל הרבה ניסיונות. זה קשור ביכולת לחזור שוב ושוב אל דימוי פנימי אחד, עד שהוא מתחיל להשפיע על הגוף, על המערכת הרגשית, על ההתנהגות ועל תחושת האפשרות. הסיפור של דיספנזה (שאינו בשום צורה המלצה רפואית או הוכחה שכל מחלה ניתנת לריפוי בכוח המחשבה) מראה לנו שאם אנחנו רוצים שהתודעה תשפיע על המציאות, עלינו להיות מוכנים לאמן אותה לפחות באותה הרצינות שבה אנחנו מאמנים את הגוף כדי להגיע לתוצאות.
הסיבה השלישית לכך ש"הסוד" לא תמיד עובד היא שלפעמים אנחנו חושבים שאנחנו רוצים דבר מסוים, אבל עמוק יותר בתוכנו יש התנגדות לכך. אדם יכול לרצות זוגיות אבל לפחד מאינטימיות. אדם אחר יכול לרצות הצלחה אבל לפחד מחשיפה. מישהי יכולה לרצות כסף אבל להחזיק בתוכה אמונה שקופה שכסף הוא דבר מלוכלך. מישהו יכול לרצות יותר חופש אבל להיבהל מהאחריות שהוא מביא איתו. במקרים כאלה לא מספיק לדמיין את התוצאה. עלינו להיות מוכנים לפגוש ולהתמודד גם עם החלקים בתוכנו שמסרבים לה, מפחדים ממנה או לא מרגישים ראויים לה.
ויש גם סיבה עמוקה יותר: לא כל רצון שלנו הוא באמת שלנו.
מה אנחנו באמת רוצים?
הרבה פעמים אנחנו מנסים לזמן מציאות שלא באמת נובעת מתוכנו, אלא ממה שלימדו אותנו לרצות. בית מסוים, גוף מסוים, זוגיות שנראית טוב מבחוץ, הצלחה שאפשר להציג, כסף כסימן למעמד או הוכחה לכך ש"הגענו". אלה לא בהכרח דברים רעים, כמובן, אבל השאלה היא מאיפה הם נובעים. האם הם באמת שייכים לנו, או שהם רק השתקפות של פחד, השוואה, ציפייה חברתית או צורך באישור?
כי אז גם אם הדבר שרצינו מגיע, משהו בתוכנו עדיין נשאר לא מסופק. קיבלנו את מה שביקשנו, אבל לא את מה שרצינו באמת. השגנו את הצורה החיצונית, אבל לא את המהות. אולי יש לנו יותר, אבל אנחנו לא מרגישים יותר קרובים לעצמנו.
לכן השאלה החשובה ביותר בזימון מציאות אינה רק "איך למשוך את מה שאני רוצה?", אלא קודם כול: מה אני רוצה באמת?
לא מה יגרום לאחרים להעריך אותנו יותר. לא מה ירגיע לרגע את הפחד. לא מה יוכיח שאנחנו מספיק טובים, מספיק מצליחים, מספיק ראויים. אלא מה באמת באמת אנחנו רוצים? איזה חיים מרגישים לנו נכונים? איזה אנשים אנחנו רוצים להיות? מהו הדבר שיגרום לנו להרגיש באמת שלמים?
בתוך כל אחד מאיתנו יש מקום עמוק שיודע. הוא לרוב לא מדבר בקול חזק, ולא תמיד הוא נותן לנו תשובה מסודרת, אבל הוא יודע מה אנחנו רוצים באמת. הוא מחובר לשאיפות העמוקות ביותר שלנו, למה שמרגש אותנו בלי שנצטרך להסביר. הבעיה היא שרוב הזמן אנחנו לא נמצאים איתו במגע. אנחנו עסוקים מדי, מוסחים מדי, או הולכים לאיבוד בקולות שחזקים ממנו: מה נכון, מה צריך, מה מקובל, מה יחשבו או מה יבטיח ביטחון.
העבודה האמיתית אינה רק לדמיין בצורה חזקה יותר, אלא גם להקשיב יותר. לפנות מקום לשקט. לשים לב אילו רצונות באמת מרחיבים אותנו. אילו מטרות נולדות מלחץ, ואילו נולדות משאיפה אמיתית. אילו דברים אנחנו רוצים כדי להוכיח משהו, ואילו דברים אנחנו רוצים כי הם נובעים מתוכנו.
יש רצונות שמגיעים מהאגו, ויש רצונות שמגיעים ממקום עמוק יותר. האגו רוצה להשיג, לנצח, להיראות, להחזיק. המקום העמוק יותר בתוכנו רוצה להגשים, ליצור, לאהוב, לתת, להיות נאמן למהות שלו. לפעמים שני הרצונות האלה נפגשים, אבל לא תמיד. וכשהם לא נפגשים, גם ההשגה של מה שחשבנו שרצינו יכולה להרגיש כמו החמצה.
מתי זימון מציאות כן מתחיל לעבוד?
זימון מציאות מתחיל לעבוד באמת כשכמה דברים נפגשים יחד.
קודם כול, כשיש רצון אמיתי. לא משאלה שטחית, אלא רצון שעבר דרך שקט עמוק, הקשבה ובירור למה אנחנו רוצים את זה. אחר כך יש בהירות: מה בדיוק אני רוצה להיות, ליצור, לשנות או לבנות. אחר כך יש דמיון שהושם תחת משמעת: היכולת לשהות עם האפשרות הזו שוב ושוב, עד שהיא מתחילה להיות מוכרת למערכת הפנימית שלנו. אחר כך מצטרף הרגש: לא רק לחשוב על הדבר, אלא לדעת איך נרגיש כשנגיע לשם. ולבסוף יש פעולה שאנחנו עושים בכיוון. המציאות לא נענית רק למה שאנחנו מדמיינים בראש. נדרשת גם פעולה מעשית שמקרבת אותנו ליעד.
אולי מכאן מתחיל החלק המעניין באמת: לא להאמין בעיוורון, אבל גם לא לבטל בזלזול. להתייחס אל הרעיון של זימון מציאות כאל הזמנה למחקר אישי. לבדוק מה קורה כשאנחנו ממקדים לעצמנו רצון מסוים. מה קורה כשאנחנו יושבים איתו בשקט מדי יום. מה קורה כשאנחנו מדמיינים אותו לפרטים, מרגישים אותו בגוף, שמים לב להתנגדויות שעולות, ואז עושים פעולה אחת קטנה בכיוון.
במקום לשאול רק אם "הסוד" נכון או לא נכון, אולי אפשר לשאול שאלה מדויקת יותר: מה מכל זה עובד עבורי, באילו תנאים, ובאיזה אופן? האם כשאני מתמקד במשהו לאורך זמן אני מתחיל לראות סביבי יותר אפשרויות שקשורות אליו? האם כשאני כותב את הרצון שלי, מדמיין אותו או מודט עליו, משהו בתוכי מתבהר? האם אני מזהה פחדים שלא שמתי לב אליהם קודם? האם אני מתחיל לפעול אחרת?
ואז זו כבר לא אמונה פשטנית בכך שהיקום ימלא כל בקשה שלנו. זו דרך של התבוננות, ניסוי, הקשבה ומחקר מעמיק של העולם הפנימי ושל האופן שבו הוא פוגש את העולם החיצוני ומשפיע עליו.
ואולי זה הסוד הבוגר יותר: לא להמתין שהחיים יענו לנו מבחוץ, אלא להתחיל לחקור ברצינות מה באמת עולה מתוכנו – ומה קורה כאשר אנחנו נותנים לו מקום, תשומת לב וצעדים מעשיים בעולם.
