במה אנחנו מזינים את עצמנו?

כשאני נכנס לנטפליקס ומחפש משהו לראות, קופצת לי תמיד רשימה של "עשרת התכנים הנצפים ביותר", ומבחינתי מעבר לחוכמת ההמונים לגבי מה שכדאי לראות, זו גם הזדמנות לקבל תמונת בזק על זרם התודעה הקולקטיבי של האנושות. או במילים אחרות: מה הכי מעסיק אותנו. אני זוכר גם שמישהו אמר פעם שהסרטים הם החלומות של האנושות…

לא פעם שמתי לב שחלק גדול מהרשימה הזאת רווי בתכנים אלימים, והייתה לי גם תחושה שהם רק נעשים אלימים יותר ויותר, אז החלטתי לבדוק את העניין וצללתי לתוך נתוני הצפייה של נטפליקס בישראל ובעולם.

להפתעתי (או שלא) גיליתי שהמצב חמור יותר ממה שחשבתי. חמש מתוך עשר הסדרות הכי נצפות אי פעם של נטפליקס הן סדרות עם אלימות קשה.
בשלושה מעשרת המקומות הראשונים נמצאת "משחקי הדיונון" (Squid Game) – סדרה על תחרות שבה אנשים הורגים זה את זה בשביל כסף (לא צפיתי). נכון לרגע זה, יש לה מאות מיליוני צפיות, שמצטברות ל-4.4 מיליארד שעות צפייה. הסדרה "Dahmer" שנמצאת במקום השמיני, עוסקת באחד הרוצחים הסדרתיים האכזריים בהיסטוריה, וגם היא נצפתה על ידי יותר מ־115 מיליון צופים, עם מעל למיליארד שעות צפייה. במילים אחרות, יש בינינו קהל עצום שישב ובחר, שוב ושוב, לצפות בפריימים של רצח אמיתי.

לצורך השוואה: הסדרה התיעודית על דיוויד בקהאם – דמות אהודה, חיובית יחסית – זכתה "רק" ל־208 מיליון שעות צפייה. בעשירייה מופיעות גם סדרות כמו Stranger Things, שמלאה בסצנות גרפיות של מפלצות שקורעות בני אדם לגזרים, ואפילו סדרות מתונות יותר כמו Adolescence, שעוסקת ברצח, חקירות טעונות ואלימות פסיכולוגית.

כשמסתכלים על הטבלה הזאת עולה נתון שקשה להתעלם ממנו: האנושות בוחרת שוב ושוב לספר לעצמה סיפורים אלימים. מדובר במאות מיליוני בני אדם, בכל רחבי העולם, שבוחרים באופן פעיל לשתול בתודעה שלהם – לעיתים במשך שעות רצופות – תכנים מאוד (מאוד) אלימים.

אולי אתם אומרים: מה העניין הגדול? זו בסך הכל צורת בידור…

אז זהו, שלא. התכנים האלה הם תזונה שנכנסת לעומק התודעה שלנו, והם לא נעלמים. הוא שוקע בשכבות היותר עמוקות של התת־מודע שלנו, אלו שאנחנו פוגשים אחר כך בחלומות שלנו, במחשבות שעולות משום מקום, בתגובות רגשיות ובהלך רוח כללי.

מזון לגוף, מזון למיינד

הסרטים והסדרות שאנחנו רואים הם לא רק משהו שחולף לנו מול העיניים. הם סוג של מזון. ובדיוק כמו שהגוף שלנו בנוי מהאוכל שאנחנו אוכלים, כך גם העולם הנפשי שלנו בנוי מהרשמים שבהם אנחנו מזינים את עצמנו.

במסורות בודהיסטיות מדברים על צ’יטה (לא החיה) – אותה שכבה תת־מודעת ששומרת לאורך זמן את כל מה שנכנס דרך החושים. בספר להכחיד את הסבל הבודהה מסביר שהתודעה נוצרת על בסיס התנאים שמזינים אותה – בדיוק כפי שאש שבוערת מעצים מוגדרת "אש של עצים", אש שבוערת מקש מוגדרת "אש של קש", ואש שבוערת מפסולת היא "אש של פסולת". וגם כמו האש: ברגע שמפסיקים להזין אותה – היא דועכת.

התודעה שלנו ניזונה כל הזמן: תמונות, קולות, סיפורים, חדשות, סרטונים, פוסטים. הסדרה בנטפליקס גם היא מנה בתזונה המנטלית שלנו.

ולא מדובר רק בנטפליקס.

הסדרה האלימה והמשפיעה ביותר של העשור האחרון בכלל לא שייכת לנטפליקס. "משחקי הכס", סדרת הדגל של HBO, הפכה לאחד ממפעלי התרבות הגדולים של זמננו. בעונות האחרונות שלה היא משכה עשרות מיליוני צופים לפרק בארה"ב בלבד — בכל פלטפורמות הצפייה יחד — ובמדינות העולם ההיקפים היו גדולים אף יותר. ההצלחה הבינלאומית שלה חצתה גבולות, שפות ותרבויות, והפכה לתופעה תרבותית אדירה.

מה כל האנשים האלה ראו? עריפות ראשים, עינויים, שריפה למוות, אונס, מלחמות דם.
שוב ושוב ושוב.

חלק מהעוצמה של "משחקי הכס" הגיעה בדיוק מהריאליזם האכזרי שלה. היא דחפה את סף הזעזוע עוד קצת קדימה, והעלתה את הנורמה של מה נחשב "רגיל" על המסך.

טלוויזיה כסוג של היפנוזה קלה

אל תבינו לא נכון, אני לא נגד טלוויזיה. אני גם צופה מדי פעם. אבל אם גם אתם שואפים להיות מודעים יותר חשוב שנבין מה קורה לנו בזמן הצפייה.

כשאנחנו יושבים מול המסך, גלי המוח מאיטים, רמת הערנות הביקורתית יורדת, ואנחנו נכנסים למצב תודעתי סמי־היפנוטי. זה לא טראנס עמוק, פשוט מצב כזה שבו הדברים נכנסים פנימה יותר בקלות.

ואין זה במקרה שלפעמים באמצע היום צפה לנו פתאום איזו תמונה מזעזעת מסצנה שראינו לפני חודש או שנה. הרשמים האלה לא נעלמים. הם שוקעים בשכבות העמוקות של הזיכרון שלנו, ומדי פעם הם צפים החוצה.

יש גם לא מעט מחקר מדעי שהצטבר בנושא.

מה המדע אומר על אלימות על המסך?

כבר בשנות השישים הראה אלברט בנדורה בניסוי המפורסם שלו עם בובת ה"בובו" שילדים סופגים אלימות דרך צפייה באחרים. ילדים שצפו במבוגר שבעט ודחף את הבובה, חיקו את מה שראו, וחלקם אף המציאו צורות אלימות חדשות עם החפצים שהיו בחדר.

מתוך זה פיתח בנדורה את תיאוריית הלמידה החברתית שלפיה אנחנו לומדים לא רק דרך תגמול וענישה, אלא דרך צפייה וחיקוי. המוח שלנו בונה "מודלים" של התנהגות על סמך מה שהוא רואה בסביבה – גם אם לא התנסינו בעצמנו. גם הגילוי של נוירוני המראָה של ג'קומו ריזולטי מחזק את ההבנה הזאת ומסביר את המנגנונים המוחיים שמאחורי הנטייה לחיקוי.

אולי תגידו עכשיו: "אוקיי, אבל בניסוי של בנדורה מדובר בילדים, וכמבוגרים יש לנו הרבה יותר מנגנוני ויסות ושליטה עצמית…". זה נכון, אבל הסיפור מורכב יותר, והוא קשור לא רק להתנהגות החיצונית שלנו אלא בעיקר להשפעה שמתרחשת בתוכנו. מחקרים נוירופסיכולוגיים עדכניים מראים שגם מבוגרים מגיבים לתוכן אלים בדפוסים דומים: פעילות מוגברת באמיגדלה (מרכז העוררות והפחד), ירידה בפעילות באזורים רציונליים יותר, וקהות הדרגתית למראות קיצוניים. עוד עניין שחשוב להבין הוא שהמוח שלנו לא ממש מבדיל בין מה שהוא רואה "במציאות" לבין מה שהוא רואה על המסך, במיוחד כשזה ב־4K. עבור המוח שלנו מדובר תמיד ברשמים שנכנסים ונשארים בזיכרון.

מי שצורך אלימות רואה עולם אלים

ג׳ורג׳ גרבנר, מאבות מחקר התקשורת, בדק במשך עשרות שנים את ההשפעה של צפייה בטלוויזיה על תפיסת המציאות. אחת המסקנות המרכזיות שלו הייתה מה שהוא קרא לו "סינדרום העולם האכזר" (Mean World Syndrome).

הוא מצא שמי שצורכים הרבה טלוויזיה אלימה נוטים לראות את העולם כמסוכן ואלים בהרבה ממה שהוא באמת. הם מעריכים ביתר את שיעורי הפשיעה והרצח, מאמינים שהסיכוי שיפגעו בהם גבוה בהרבה מהנתונים, ומפתחים תפיסת מציאות חרדה וחשדנית יותר.

כלומר, גם אם איננו מבטאים באופן פיזי את האלימות שקלטנו כמו אותם ילדים בניסוי של בנדורה, העולם כנראה ייראה לנו אלים יותר, בני אדם ייראו לנו חשודים יותר, והמיינדסט שלנו יהפוך לדרוך יותר.

אחד הדברים שגרבנר טען הוא שהמדיה לא רק שאינה משקפת את המציאות, אלא שהיא יוצרת בעצמה את המציאות התודעתית דרך ההשפעה ההמונית שלה.

זה לא רק סרט

חוקרים כמו קרייג אנדרסון ובראד בושמן אספו מאות מחקרים על אלימות במדיה – טלוויזיה, סרטים, משחקי מחשב – וביצעו עליהם מטא־אנליזות רחבות. היתרון של מטא־אנליזה הוא שהיא לא נשענת על מחקר בודד, אלא חוקרת מגמות שחוזרות על עצמן באופן עקבי.

המסקנה הכללית שחזרה בעקביות אצלם היא שקיימת השפעה מובהקת של חשיפה לתכנים אלימים על:

• עלייה בתוקפנות (בחשיבה, ברגש ובהתנהגות)
• ירידה באמפתיה
• עלייה בתחושת עוינות
• רגישות מופחתת לאלימות

אנדרסון ובושמן לא טענו לרגע שכל מי שצופה בסדרה אלימה יהפוך בעצמו לאלים. ההשפעה שהם מצאו הייתה עדינה יותר, אבל עדיין עמוקה ומשמעותית. הם גילו שנקודת הבסיס של המערכת משתנה: קצת יותר מתח, קצת פחות סבלנות, קצת יותר עוררות. אלה לא הופכים את האדם לאלים, אבל הם כן מסיטים את נקודת האיזון הפנימית, ובמצבי קיצון זה לפעמים ההבדל בין תגובה מאופקת לבין התפרצות.

המוח מתרגל לאלימות

גם מחקרי fMRI מצביעים על כך שחשיפה חוזרת לתוכן אלים מקהה את פעילות מערכות הרגש במוח: ירידה בפעילות באזורים המעבדים אמפתיה לכאב של אחרים, ושינויים קלים בדפוסי הפעילות של האונה הפרה־פרונטלית — האזור שאחראי על בקרה ושיפוט. מדובר בתהליך של הסתגלות שמתרחש כאשר אנחנו מגיבים שוב ושוב למצבים מסוימים. כך למשל מי שגר קרוב לכביש מהיר יכול להתרגל לרעש ולישון עמוק, בעוד שמי שלא רגיל לרעש של כביש מהיר יתקשה להירדם. העניין, במקרה שלנו, הוא שכמו בסיפור על הילד שצועק "זאב, זאב", ההסתגלות הזאת עשויה להשפיע על הדרך שבה אנחנו מגיבים למצוקה או לאיום אמיתיים.

במילים פשוטות, המוח נעשה מורגל לאלימות. היא כבר לא מזעזעת אותו כמו פעם. וזה קשור גם לתהליך נוסף שאנו רואים שמתרחש: אנחנו הולכים ומתרגלים לגילויי האלימות הרבים שיש בעולם.

זה לא דבר חדש, רק בשינוי רזולוציה

אלימות כבידור איננה המצאה של נטפליקס, היא נטייה אנושית עתיקה.

בעבר הרחוק, עשרות אלפי אנשים היו מתכנסים בקולוסיאום, וצופים במופעים שבהם בני אדם – אמיתיים, לא שחקנים – נלחמו זה בזה עד מוות או נטרפו על ידי חיות, תוך כדי שהם אוכלים ושותים להנאתם. גם הוצאות להורג פומביות היו סוג של "אירוע קהילתי". וגם כאן, אנחנו רואים שההיסטוריה חוזרת על עצמה.

היום, במקום לשבת גבוה על הטריבונה ולראות בקטן ומרחוק, אנחנו מקבלים את האלימות בקלוז־אפ ב־4K ישירות לסלון שלנו. וכל זה בליווי מוזיקה מתאימה וחיתוכי סצנות שנועדו להעצים את הדרמה.

היצר לצפות באפל ובאכזרי נמצא בתוכנו מזמן, מה שהשתנה זו הזמינות, הריאליזם וההפצה ההמונית.

וזה משהו שגם דאעש הבינו היטב. הם מהראשונים שהשתמשו במדיה החברתית כדי להפיץ אלימות רצחנית בצורה ויראלית. מיליונים צפו בסרטונים האלה, חלקם בכוונה, חלקם במקרה וחלקם מתוך סקרנות.

וכך, בלי לשים לב, בתוך פחות מעשור, מה שדאעש עשו ונתפס אצלנו כברוטלי ומזעזע, הפך אצלנו לשגרה תרבותית שאנו מקרינים בסלון שלנו בליווי פסקול.

ועוד לא דיברנו על ההשפעה של התכנים הללו על הדור הצעיר שהיום חשוף יותר מאי פעם לתכנים אלימים מאוד בפיד שלו ושל החברים שלו, בלי יכולת אמיתית שלנו ההורים לשלוט בכל מה שהוא נחשף אליו.

מזון, אוויר ורשמים

על פי גורדייף המכונה האנושית מתקיימת משלושה סוגים של תזונה: מזון, אוויר, ורשמים.

המזון כולל את כל מה שאנו אוכלים ושותים. ובמקרה הזה רבים מאיתנו מקפידים על מה שהם מכניסים לפה שלהם, או לפחות מנסים. ברור לכולנו שהמזון שאנו אוכלים משפיע עלינו – על המראה שלנו, המשקל שלנו, רמת האנרגיה שלנו, וגם על המצב הרגשי שלנו (למשל כאשר סוגי מזון מסוימים עושים אותנו עצבניים).

וכדוגמא מוחשית וקיצונית לכך מספיק להיזכר בניסוי המפורסם של מורגן ספארלוק, יוצר הסרט Super Size Me, שמת לפני מספר חודשים. ספארלוק אכל במשך חודש שלם רק מזון ממקדונלד'ס, שלוש ארוחות ביום, ללא יוצא מן הכלל. בתוך זמן קצר הוא עלה משמעותית במשקל, תפקודי הכבד שלו הידרדרו עד סימנים ברורים של כבד שומני, הכולסטרול עלה במהירות, והוא החל לסבול מדיכאון, עצבנות ועייפות כבדה. גם הרופאים הזהירו אותו לעצור, משום שהגוף כבר התקשה לעמוד בעומס. למרות הניסיונות הרבים של מקדונלדס להתכחש לכך הניסוי הפך לסמל מוחשי לתוצאות של אכילת ג'אנק פוד.

התזונה השנייה של האדם היא האוויר, וגם כאן מדובר במשהו שקל יחסית להבין. המדע המודרני מדבר כבר שנים על כך שהאיכות של האוויר שאנחנו נושמים משפיעה באופן ישיר על הבריאות הפיזית, הרגשית והקוגניטיבית שלנו. ילדים שנושמים אוויר מזוהם סובלים יותר מבעיות קשב וריכוז, כאבי ראש, אסתמה, פגיעה בהתפתחות מערכת העצבים וירידה במדדים קוגניטיביים. אצל מבוגרים, אוויר מזוהם מגביר סיכון למחלות לב, שבץ, דלקות כרוניות, עייפות, חרדה ואפילו דיכאון. אך מעבר לאיכות האוויר יש גם חשיבות לאופן שבו אנו נושמים, וזה משהו שמי שמתרגל יוגה ומדיטציה יודע. אפילו נשימה אחת עמוקה כבר עושה הבדל גדול במערכת שלנו.

הסוג השלישי של התזונה הוא הרשמים, וזה משהו שרוב האנשים לא מודעים אליו, או לפחות לא באותה מידה של השניים הראשונים. הרשמים הם כל מה שמגיע אלינו דרך החושים שלנו, וגם הם מהווים תזונה חשובה עבורנו. אולי חוויתם רווחה או רגש מיוחד כשהייתם בטבע או במקום של יופי קיצוני, ולהיפך – במקומות של עודף רשמים, שבהם ההרגשה היא ש"מפגיזים" אותנו ברשמים, אנחנו מרגישים לאחר מכן מוצפים ועייפים.

כשאם שותה אלכוהול בזמן ההיריון, ישנו סיכון למה שמכונה "תסמונת האלכוהול העוברי". העובר ניזון ממה שהאם מכניסה לגוף שלה ואנחנו יודעים היום שאפילו כמויות קטנות של אלכוהול יכולות להשפיע.

אותו הדבר קורה גם עם הרשמים שאנו סופגים לתוכנו, איבנהוב מדבר על כך למשל בספרו החינוך מתחיל לפני הלידה.

ומה שנכון לגוף נכון גם לתודעה: אנחנו מה שאנחנו ניזונים ממנו.
אם בכל יום אנחנו מזינים את התודעה שלנו בחדשות של אלימות, בסדרות של רצח ובסרטונים של זוועות – אל לנו לצפות שהיא תישאר רגועה או אמפתית. זה פשוט לא עובד ככה.

וכאשר כמות גדולה של תודעות ניזונות לאורך זמן מאותם החומרים נוצר שדה קולקטיבי. וכך, בלי לשים לב ובלי שהתכוונו לכך, אנחנו יוצרים אנושות יותר אלימה. חלק מזה קשור כמובן גם לתקופה ההיסטורית הנוכחית, אבל לא רק. חלק לא קטן קשור פשוט למה שאנחנו בוחרים לשים לעצמנו על המסך.

כשכבר לא בא לראות עוד דם

אחד הסימנים לכך שאדם מתחיל להתפתח הוא סוג של התעדנות פנימית. הוא נעשה פחות גס, יותר רגיש. ודברים שפעם חלפו לידו, פתאום הופכים לקשים מדי לצפייה. בשלב זה האדם לומד לברור את מה שמזין אותו. הוא מתחיל להקשיב לטבע, לכבד את הגוף ואת הבריאות, והוא מתחיל גם להבין שלכל תופעה גופנית יש סיבה רגשית.

יכול להיות שבשלב הזה אתם שואלים את עצמכם – מה אפשר לעשות? יש מה לעשות, יש לנו אפשרות לבחור במה אנחנו מזינים את עצמנו:

• מה אנחנו מכניסים "הביתה"?
• באיזה תכנים אנחנו בוחרים לצפות?
• לאיזה פיד אנחנו נחשפים?

ואני לא מתכוון לדברים שאינם בשליטתנו, כמו תאונה ברחוב שראינו, או אירוע אלימות שהיינו חשופים אליו. אני מדבר על המקומות שבהם יש לנו בחירה, ובמיוחד על הבחירות היומיומיות שלנו: הסדרה שלפני השינה, הסרט של סוף השבוע, הסרטון שאנחנו לוחצים עליו "שתף".

ככה זה או שזה פשוט מה שמוכרים לנו?

נטפליקס, כמו כל תעשיית הבידור, מייצרת תכנים אלימים מסיבה אחת פשוטה: יש לזה רייטינג. אבל הרייטינג הזה נוצר בגלל שיש לו ביקוש. האלגוריתם מזהה במה צפינו ומציע לנו עוד ממנו. ולכן אם אנחנו רואים תכנים אלימים, סביר שהאלגוריתם ימשיך להציע לנו כאלה. וכך גם כחברה, אם הרבה אנשים צורכים תכנים אלימים זה דוחף את נטפליקס להשקיע עוד בהפקות כאלה.

אבל, אם כחברה נתחיל לצרוך פחות תכנים אלימים, הם ילכו ויפחתו כי יהיה פחות כדאי להפיק אותם. ככה נטפליקס עובדת וככה התעשייה כולה עובדת. אם לסדרה מסוימת אין רייטינג היא לא ממשיכה לעונה נוספת.

מה שאני מציע הוא לא להפסיק לראות טלוויזיה. אלא להתחיל לברור במה אנחנו מזינים את המיינד שלנו.

כי בדיוק כמו שלא היינו נותנים לילד שלנו לאכול הרבה ג'אנק פוד ואומרים "נו, זה רק אוכל…", כך גם אי אפשר להמשיך להזין את התודעה שלנו באלימות ולהגיד "נו, זו רק סדרה…"

מה שאנחנו אוכלים בונה את הגוף שלנו.
ומה שאנחנו רואים ושומעים בונה את התודעה שלנו.

בחירת התזונה המנטאלית שלנו, מעבר לתועלות האישיות שהיא מביאה, משפיעה גם ברמה הקולקטיבית על האנושות שאנחנו חלק ממנה ושאנחנו שותפים בעיצוב שלה, פרק אחרי פרק, פריים אחרי פריים.

בפעם הבאה שאתם פותחים נטפליקס מעבר לשאלה "מה בא לי לראות עכשיו?" אתם יכולים לשאול את עצמכם: "במה אני בוחר.ת להזין את עצמי?" גם מתוך ידיעה ברורה שמה שאנחנו מזינים את עצמנו ממנו היום יהפוך במהרה לאבני הבניין של המחר.

 

*התמונות במאמר לקוחות מצילומי מסך רשמיים מתוך הפקות של נטפליקס, ומשמשות כאן לצורך סקירה, ביקורת והמחשה בלבד. כל הזכויות על התכנים שמורות ל־Netflix.