האם בתי הספר הורגים את היצירתיות? קן רובינסון והשאלה שכל הורה ומורה צריכים לשאול

יש משהו קצת מבלבל בהרצאת הטד המפורסמת של סר קן רובינסון. מצד אחד, זו הרצאה מצחיקה מאוד. רובינסון עומד על הבמה, זורק בדיחות על חינוך, אקדמיה, שייקספיר, ריקוד ומרצים באוניברסיטה. מצד שני, ככל שההרצאה מתקדמת, מתחוור שמתחת להומור מסתתרת טענה די מטלטלת: מערכת החינוך שלנו, זו שאמורה להכין ילדים לעתיד, עלולה להיות זו שמרחיקה אותם מהכישרון הטבעי שלהם.

רובינסון פותח מהנקודה שכולנו מתעניינים בחינוך. גם מי שלא עובד בתחום החינוך, גם מי שלא קרא מחקרים פדגוגיים, גם מי שחושב שבית הספר מאחוריו מזמן – נושא החינוך נוגע בו. למה? כי לכל אחד מאיתנו יש סיפור על בית הספר. בין אם זה מורה שראה אותנו, או מורה שלא ראה אותנו, או שיעור שבו פרחנו במיוחד, או שיעור שבו כיבינו את עצמנו או תחום שאהבנו אבל נאמר לנו שהוא לא פרקטי.

ומכאן רובינסון עובר לעסוק בבעיה המרכזית: אנחנו מחנכים ילדים לעתיד שאף אחד לא יודע איך הוא ייראה. ילדים שנכנסים היום לבית הספר ייצאו לעולם עבודה, חברה וטכנולוגיה שאנחנו בקושי מסוגלים לדמיין. ובכל זאת, אנחנו מלמדים אותם בתוך מערכת שנדמה שיודעת בדיוק מה נכון, מה חשוב, מה שווה יותר ומה שווה פחות.

יצירתיות חשובה לא פחות מקריאה וכתיבה

קן רובינסון אומר שיצירתיות חשובה כיום בחינוך לא פחות מאוריינות, ושעלינו להעניק לה מעמד דומה. זו לא אמירה נגד קריאה, כתיבה, מתמטיקה או ידע. רובינסון לא מזלזל בלמידה. להפך. הוא פשוט שואל למה הפכנו סוג אחד של יכולת אנושית למרכז, ודחקנו הצידה כמעט את כל השאר.

הרי ילדים מגיעים לעולם עם יכולת טבעית לנסות. הם לא יודעים מראש מה "נכון", ולכן הם מעזים ומנסים. רובינסון מספר על ילדה בת שש שציירה בשיעור. כשהמורה שאלה אותה מה היא מציירת, הילדה ענתה: "אני מציירת את אלוהים". המורה אמרה לה: "אבל אף אחד לא יודע איך אלוהים נראה". והילדה ענתה: "עוד רגע הם ידעו…"

הסיפור הזה משעשע, אבל הוא גם נוגע בנקודה. ילדים באופן טבעי לא פועלים מתוך פחד מטעות. הם לא עסוקים כל הזמן במחשבה אם מה שהם עושים עומד בתקן. הם מנסים, משחקים, מאלתרים ומדמיינים. הם מוכנים להיות לא מדויקים בדרך למשהו חדש שמעניין אותם לחקור.

ואז, בהדרגה הם לומדים שטעויות הן דבר רע. הם לומדים שיש תשובה אחת נכונה. הם לומדים שעדיף לא להסתכן. רובינסון מנסח את זה כך: אם אינך מוכן לטעות, לעולם לא תיצור משהו מקורי. הבעיה היא שמערכת החינוך בנויה פעמים רבות כך שהטעות היא הדבר הגרוע ביותר שתלמיד יכול לעשות. וכך, במקום לטפח מקוריות, אנחנו מחנכים ילדים להישאר בגבולות המוכר.

איך מחנכים אותנו מן הגוף אל הראש

אחת האבחנות החזקות של רובינסון היא ההיררכיה הסמויה של מקצועות הלימוד. כמעט בכל מקום בעולם, הוא אומר, בראש נמצאות המתמטיקה והשפות. אחר כך מדעי הרוח, ובתחתית נמצאות האמנויות. וגם בתוך האמנויות עצמן יש מדרג: מוזיקה ואמנות פלסטית לרוב נחשבות יותר מדרמה ומחול.

ואז הוא שואל שאלה פשוטה: למה אין מערכת חינוך שמלמדת מחול בכל יום כמו שהיא מלמדת מתמטיקה? הרי לילדים יש גוף. כולנו חושבים גם דרך הגוף, ולא רק דרך הראש. אבל ככל שילדים גדלים, אנחנו מתחילים לחנך אותם מן המותניים ומעלה, ואז מתמקדים בראש, ובעיקר בצד מסוים שלו.

בשלב הזה בהרצאה ההומור של רובינסון הופך לביקורת עמוקה. בתי הספר בחברה שלנו מתייחסים אל הילד בעיקר כאל ראש שיושב על כיסא. הגוף צריך להיות שקט, לא לזוז, לא לקפוץ. המבט צריך להיות ממוקד בלוח. אבל מה עם ילדים שחושבים בתנועה? מה עם ילדים שמבינים דרך קצב, מגע, צליל, דימוי, משחק, קשר, בנייה, פירוק והרכבה?

במקרים רבים הם פשוט מקבלים מסר שהם לא מתאימים.

הסיפור של ג'יליאן לין: ילדה שלא היתה בעיה

רובינסון מביא את סיפורה של ג'יליאן לין, מי שהפכה לכוריאוגרפית גדולה ולקחה חלק ביצירת מחזות זמר כמו "קאטס" ו"פנטום האופרה". אבל כשהייתה ילדה, בית הספר ראה בה בעיה. היא לא ישבה בשקט, לא התרכזה, הפריעה וזזה כל הזמן. בבית הספר חשבו שיש לה לקות למידה.

אמא שלה לקחה אותה לאבחון. הרופא שוחח עם האם, התבונן בילדה, ואז ביקש ממנה להישאר רגע בחדר. לפני שיצא, הוא הדליק את הרדיו. ברגע שהמבוגרים יצאו מהחדר, ג'יליאן קמה והחלה לנוע לצלילי המוזיקה. הרופא אמר לאמה: "אין לג'יליאן בעיה. היא רקדנית. קחי אותה לבית ספר למחול".

הרגע הזה כמעט בלתי נסבל ביופי שלו, כי הוא ממחיש עד כמה גורלות של ילדים תלויים במבט של המבוגר. במקום שבו מבוגר אחד יכול לראות הפרעה, מבוגר אחר יכול לראות כישרון.

כמובן שהכוונה אינה שכל קושי הוא כישרון מוסתר, או שאין צורך באבחונים, גבולות ועזרה. אבל רובינסון מציין משהו עמוק יותר: לפני שאנחנו ממהרים לתקן ילדים, כדאי שנשאל אם יכול להיות שאנחנו פשוט לא מבינים את צורת החיים שלהם. אולי אין להם בעיה והם בסך הכל מדברים בשפה שמערכת החינוך לא יודעת לקרוא.

מערכת שנולדה בשביל עידן אחר

לדברי רובינסון, מערכת החינוך הציבורית נולדה במידה רבה מתוך הצרכים של המהפכה התעשייתית. היא עוצבה לפי שני רעיונות מרכזיים: הראשון, שהמקצועות החשובים ביותר הם אלה שמועילים אחר כך לעבודה. השני, שהיכולת האקדמית היא המדד המרכזי לאינטליגנציה. לכן ילדים רבים הוסטו בהדרגה מהדברים שהם אהבו: "אל תלמד מוזיקה, אין בזה עתיד", "אל תלמד אמנות, לא חיים מזה".

אבל העולם השתנה. תואר אקדמי, שבעבר הבטיח כמעט מסלול תעסוקתי, כבר אינו מבטיח את אותו דבר. רובינסון מדבר על "אינפלציה אקדמית": מה שפעם דרש תואר ראשון דורש היום תואר שני, ומה שדרש תואר שני דורש דוקטורט. כלומר, גם לפי ההיגיון של המערכת עצמה, משהו כבר לא עובד.

אם כך, אולי הגיע הזמן להפסיק לשאול רק איך גורמים לילדים להצליח בתוך המערכת, ולהתחיל לשאול האם המערכת בכלל רואה את מלוא רוחב היכולת האנושית.

לראות ילדים כתקווה, לא כחומר גלם

רובינסון קורא לנו לאמץ תפיסה חדשה של "אקולוגיה אנושית". הוא משתמש בדימוי חזק: מערכת החינוך כרתה מן התודעה האנושית משאב מסוים, כמו שכורים מן האדמה חומר גלם אחד ומתעלמים מכל המערכת החיה שסביבו. אבל בני אדם אינם מכרות. ילד אינו רק ציונים עתידיים, עובד עתידי או סטודנט עתידי. הוא עולם שלם וכמעט אינסופי של אפשרויות.

ההרצאה של קן רובינסון אינה עוסקת רק בבתי ספר. היא נוגעת לאופן שבו אנחנו מסתכלים על בני אדם. האם אנחנו מחפשים אצלם התאמה לתבנית, או שאנחנו מקשיבים למה שמבקש להתגלות מתוכם? האם אנחנו מתייחסים לטעויות ככישלון, או כחלק בלתי נפרד מתהליך למידה? האם אנחנו מלמדים ילדים רק לענות תשובות נכונות, או גם לשאול שאלות שאף אחד עוד לא שאל?

השאלה "האם בתי הספר הורגים את היצירתיות?" נשמעת בהתחלה כמו פרובוקציה. אבל אחרי שמקשיבים לרובינסון, מבינים שזו בעצם שאלה רלוונטית מאוד. היא שואלת אם אנחנו מוכנים לראות את הילדים שלנו במלואם. לא רק את הראש, לא רק את הציונים, לא רק את מה שקל למדוד. גם את הדמיון, גם את הגוף, גם את התנועה, גם את השיבוש, גם את האפשרות.

אם מערכת החינוך תמשיך למדוד ילדים רק לפי מה שקל למדוד, היא תמשיך להחמיץ את מה שהכי חשוב לראות. היא תייצר תלמידים שיודעים לענות נכון, אבל אולי ישכחו איך לשאול, לדמיין, להעז ולגלות. המשימה האמיתית של החינוך אינה לייצר אנשים שמתאימים לחברה כפי שהיא, אלא לגדל בני אדם שמסוגלים לברוא אותה מחדש – מתוך הכוחות, הכישרונות והיצירתיות שכבר קיימים בהם ומחכים לפרוץ החוצה.